הגעתי לכלכך הרבה נקודות קצה בימים האחרונים. כל מה שקרה עם הבחור. אחרי שהעפתי אותו ושקעתי בעצמי יותר עדיין המצב לא השתפר. בימים האחרונים הגעתי שוב למצבים שאני ממש מנסה להמנע מהם, מפעם: לשכוח לאכול, או לאכול רק פעם אחת ביום, להגיע לשעה 6 בערב גמורה ברמות עם הרגשה פיזית שהמוח נשפך החוצה.
אתמול ישבתי בזום עם שותפה לעבודה באחד הקורסים מ9 בבוקר עד 6 בערב, רצוף. אכלתי רק פעם אחת לאורך כל היום. ב6 בערב חזרתי למיטה שפוכה, נרדמתי ב8 בערב. ובבוקר קמתי חלשה נורא.
אלו מצבי קיצון כאלו שאני ממש לא רוצה להגיע אליהם אבל זה קורה המון בזמן האחרון. יש לי עומס פסיכי! פסיכי. זה דומה לעומס של שנה שעברה ושונה קצת.. שנה שעברה הכל היה בזום, לא הייתי צריכה לנסוע לאוני (גם זו הוצאת אנרגיה כלשהי). שנה שעברה היו לי קורסים שאני שונאת, השנה אין כאלו.
אבל יש לי עומס עבודות שלא היה כמותו, ואני כבר צופה את הנולד ויודעת שעוד 3 שבועות והשני מבחנים שיש לי שם, יגרמו לעומס פסיכי יותר מעכשיו אפילו, אז אני מתחילה מעכשיו להתכונן למבחנים ההם.. כלומר לאסוף ולארגן את החומר, ככה שאז רק יישאר לי לזכור אותו, וזה מאוד יקל ומאוד חכם שאני עושה את זהעכשיו.
רק שעכשיו יש לי את כל העבודות האחרון במקביל, אני פשוט מזגזגת איכשהו בין כל זה לבין העבודה וזה מעמיס בטירוף ומביא למצבים שאני גם לא אוכלת בהם כמו שכתבתי בהתחלה, שמזה ממש כדאי לי להמנע.
אני חייבת לחזור לרוץ ולסקייטבורד ולגלוש, לא עשיתי את זה יותר מדי זמן, ואלו הדברים שנותנים לי איזון לנפש וחופש ורוגע.
אני חושבת שאני חייבת להכריח את עצמי לעשות גם את זה, ולשים לפעמים סטופ ללימודים ולזכור לאכול, וככה אני אחזור למצב מאוזן.
לא חסר לי יציאות ודייטים יותר מדי, ואפילו אתמול בערב כשהתקשרתי לאימאשלי גמורה, הבנתי שאני לא עצובה או מבואסת או בדאון - אני פשוט ליטרלי גמורה ועייפה. אני חושבת שעושה לי טוב להוציא בנים מהחיים שלי כרגע כי אני באמת חייבת לרכז את מירב המשאבים שלי ללימודים, ולדברים הנלווים (אוכל וספורט) שאי אפשר בלעדיהם.
ומאוד מעודד אותי זה שעוד חצי שנה הכל נגמר... כל התקופת טרפת הזו, שלא תחזור על עצמה יותר לעולם, אני יותר לעולם לא אמצא את עצמי במצב שאני עושה תואר ראשון דו חוגי בתכנית מצטיינים ועובדת 24/7 במקביל, ושאני מקורקעת לארץ ולא יכולה להחליט שאני עובדת מרחוק או פורסת את הלימודים (כלומר אני יכולהלהחליט את זה עכשיו אבל זה לא יהיה חכם מצדי,) זו תקופה חד פעמית כזו שתיגמר לתמיד עוד חצי שנה, ואז אני מתחילה ממש ממש פרק חדש, וזה נורא מעודד אותי, אני אסע לטייל קודם כל, ובמקביל או קצת אחרי זה אמצא עבודות מרחוק, המון אנשים עושים את זה עכשיו במיוחד אירופאיים, בארץ זה פחות נפוץ. אני קוראת המון בקבוצה בפייסבוק שנקראת digital nomads, האנשים האלו שם נותנים לי השראה ועצם הרעיון שזה אפשרי וקרוב ממש מעודד אותי בכל פעם שאני קצת מבואסת יתר על המידה.
ואני גם ממש מתגעגעת לפורטוגל ואני יודעת שעוד מעט אני חוזרת לשם. רק עוד קצת