עומס עמוס מעמיס ומועמס. כמות משימות בלתי  רציונלית. הגעתי למצב של חצי לילה לבן, משהו שלא עשיתי בשנה וחצי האחרונות. כי לא הייתי צריכה.

כמות משימות שלא נגמרת וכל אחת מהן גדולה משמעותית וחשובה ובכל אחת מהן אני חייבת להצליח ולהצטיין.

בינתיים אני מצטיינת ומצליחה. זה עולה לי ב: שעות שינה (ישנה גרוע מאוד בימים של עומס), ארוחות לא מסודרות (כרגיל) וחוסר חמור בחיי חברה. בנוסף אני חייבת לגרור את עצמי לעשות פעילות גופנית כי בלי זה באמת אי אפשר וזה נותן לי את הדלק שהשינה החסרה והארוחות החסרות לא נותנות, קשה למצוא זמן להתאמן אבל גם את זה אני עושה.

אי אפשר להגיד שמשהו נופל לי או לא הולך. 

אפילו פתרתי ריב קשה עם מישהו בעבודה. 

ואין לי תנודות קיצוניות במצבי רוח.

יש כל מיני הודעות בטינדר מבני 30 ו40 שבטח מפגש עם אחד מהם יכול להיות ליל הרפתקאות מהסוג שאני אוהבת ומתגעגעת, אבל אין לי אנרגיה נפשית אפילו להחזיר להם הודעה, כי המשמעות תהיה שצריך לפתח שיח, ואין לי כוחות לזה.

מתי יהיה לזה סוף. לא יודעת. עוד מבחן ועוד עבודה ועוד מבחן ועוד. אני לא יודעת אם לרחם על עצמי או להיות גאה בעצמי.

אני חושבת שחשוב שאלך לרוץ מחר למרות מזג האוויר ולמרות שהברך מציקה לי במקום של הניתוח כשאני רצה ריצה ארוכה, וזה מחרפח אותי כי זה אולי ימנע ממני את החצי מרתון, והייתי אמורה להחלים הרמטית וזה שאני מרגישה אותה שם אומר שלא החלמתי הרמטית, ולא בא לי לחזור לפזיותרפיה וכל השיט הזה וגם אין לי זמן, אז אולי צריך לרוץ וללמוד לחיות עם הכאב. אנלא חושבת שזה מתפתח לדלקת או פציעה אבל מאיפה לי.