בגלל התמלולים למבחן (היחיד!!!! הסמסטר) בנוירו אני לא מספיקה להתקדם בעבודת גמר. כמה חומר השם ישמור, ולמה צריך שוב ללמוד את כל המבנים של המוח, עשיתי את זה מספיק ודי ביסודות פזיולוגים של שנה א, למה שוב, ושוב ושוב!!! איזה קורס חופר, מעניין כן, אבל חופר, והמרצה מדבר חצי באנגלית חצי בעברית במבטא ערבי, זה לא מקל על היכולת שלי להבין את החומר או מה מתוך הטונות מסות של מה שהוא מעביר לנו אמור להיות במבחן בסופו של דבר. כן זה תלונות של סטודנטית עצלנית שמתאימות יותר לסטייט אוף מיינד שהייתי בו בשנה א' ולא עכשיו, עכשיו אני אמורה לתת להכל לחלוף לידי. אבל אני באמת רוצה לסיים עם התמלולים ולהתקדם לכיוון העבודת גמר. ביוני אני אמורה להציג אותה או לפחות להציג את ההצעת מחקר ואין לי מספיק חומר שאספתי לזה. הרבה ספרים בבית שהשאלתי מהספריה אבל לא מספיקה לעבור עליהם.

חזרתי מפורטוגל והיה קסום. באמת שכל יציאה כזו לטיול מחזירה לי את הפרופורציות האבודות לחיים עצמם. ותמיד כשאני חוזרת אני מרגישה יפה יותר וגבוהה יותר.. ושוב חשוב לי להשקיע בלבוש ובסטייל וללכת זקופה לכל מקום, גם אם זה לסידורים כדי להחליף כסף לאימא שלי או לארומה באוניברסיטה כדי ללמוד.

אני לבד יותר מתמיד, או שלא יותר מתמיד, כי הלבד הפך להיות המצב הסטנדרטי ואני לא מכירה משהו אחר ואין לי כוח לייצר משהו אחר.

אני צריכה רק לזכור לעשות המון ספורט ולקרוא יותר, שני דברים שאולי יעזרו לי לישון טוב יותר בלילה. אני לא רוצה לחזור שוב ללילות הגרועים שהיו לי לפני פורטוגל, זה היה סיוט פשוט.

ומחקתי את הטינדר, ואני מאוד רוצה להחזיר אותו... אבל מתאפקת, כי זה עשה לי רע, וטירגר אותי בכלכך הרבה מובנים, ואף בן לא שווה את זה, ואולי אף בן שווה לא נמצא שם מלכתחילה, והפתרון הוא להמשיך להחזיק את הראש מעל המים, להזכיר לעצמי שהכל זמני והכל תרגול למשהו גדול יותר שמחכה לי בהמשך, ובסוף יולי תחילת אוגוסט אני עפה מכאן, ומתחילה משהו חדש, וזה יתחיל אצל ההורים שלי אבל אצטרך להתנתק מהם כדי להיות אדמית עצמאית שמתנהלת בעולם בעצמאות, ואני בטוחה שאמצא דרך להתפרנס שלא תגזול ממני הררי משאבים של סבלנות ואנרגיות מנטליות כמו ב3 שנים האחרונות, ואני בטוחה שאמשיך ללמוד תואר שני במשהו שאני אוהבת ולאו דווקא במשהו שהחברה מצפה (איזו חברה? ומי מצפה) שאעשה.

הכל כלכך כלכך בראש שלי, כל המגבלות והמחסומים, וכל חופש שאני יוצאת אליו מסיר לי אותם ואני לא רוצה שהם יחזרו בכלל. אני רוצה להמשיך להרגיש יפה וקורנת וללכת ברחוב בתחושה שאףחד לא יכול עלי. שאני יכולה על כולם.

בשבוע הבא אני יורדת שוב לאילת... פותחים עלי עיניים בעבודה אבל לא אכפת לי. בעיה שלהם, הם יכולים גם כן לבחור לנסוע להרבה חופשים. זה לא אשמתי שאנשים אחרים חיים בתחושת מוגבלות ומתעסקים בשיט.