הגעגוע לאינטימיות עם גבר, נמצא לי הרבה במחשבות. אבל אני כבר לא מתמחרת את עצמי במחיר זול, אני לא נוסעת רחוק בשביל פגישה לא מבטיחה ולא שומרת על אש קטנה כלום.

אני ממש והרבה יותר שומרת על עצמי ויודעת לקרוא לרגשות שלי בשמות: תהליכים חיוביים שהגיעו עם הזמן ו/או עם הטיפול הפסיכולוגי שנגמר לצערי לפני חודשיים.

ומאז אני שוקלת אם להתחיל טיפול עם מישהוי חדש או להאחז בתובנות שהוליד לי הטיפול האחרון.

אני חוששת מהפן הכספי, מזה שזה יהיה טיפול רק בזום ובקרוב גם רק מחו"ל, ומלחזור לתקופה בה עוד יותר לא ישנתי טוב מאשר עכשיו ושהיו לי המון סיוטים בלילה, חלקם ממש נוראיים ומצמררים שלפעמים היה לוקח לי יום להתאושש מהם.

וזה היה קורה במקביל לשבועות של הטיפול שהיה אינטנסיבי רגשית. למה אני צריכה את זה?

הבנתי כבר. לא היה לי אבא טוב. האבא השני גםכן עשה טעויות. ובעיקרבעיקר אני צריכה לשחרר מעצמי את שרשרת האבנים הכבדות שהורכבה מ: אשמות, ועוד דברים כאלו לא מבוססים.

ואני עובדת על זה.

אז כל עוד לא בא מישהו שהוא ממש משהו משהו. אני לא יוצאת מגדרי ומקפידה מאוד על השגרה החדשה שלי. 

אני פתאום גם ממש אוהבת את הארץ. ממש חווה תהליך של התאהבות שמעולם לא קרה לי לפני בארץ ישראל. 

אני אוהבת את כביש החוף. לנהוג בו. את הקפה במחלף בית ינאי שיש להם הפוך מעולה ומין עוגת בראוניז טעימה רצחים עם בייגלה מלוח... זה אלוהי ועושה לי את הנסיעות.

אני אוהבת לשבת בבתי קפה ליד הבית שכבר מכירים אותי בהם וללמוד שעות עם הלפטופ. אוהבת לעשות יוגה בשקיעה בים. אוהבת לגלוש גלים וקיט. אוהבת שהכל קרוב לי לבית. לצעוק שירים עם הרדיו בנהיגה. ללבוש בגדים יפים ושמסתכלים עלי. את ארומה באוניברסיטה ושיודעים מי אני שם ואיך אני אוהבת תקפה שלי שם.

אני מרגישה בבית בכל מקום. לקח לי זמן להגיע להרגשה הזו. ועכשיו בסוף יולי אני הולכת לעזוב את כל זה?

ולמה?

כי ההורים שלי רוצים? או כי אני רוצה?

בחיי, מאז שנחשפתי לקייט אני יודעת שאוכל לשרוד בכל עבודה מבאסת ככל שתהיה כל עוד מבטיחים לי פעמיים בשבוע חופש לכמה שעות כדי לרדת לים ולגלוש. ותמיד אני מרגישה יפה שם, ותמיד מדברים איתי שם, מחמיאים לי שם...

אני אוהבת בזמן האחרון את השגרה הנהדרת שבניתי לעצמי והולכת לעזובותה בשביל טיול שהיה החלום שלי בשנים האחרונות, האור שבקצה מנהרת התואר.

אני אסע, ואני יודעת שאני תמיד יכולה לחזור.