כן, אפשר ומותר. אני אחרי פרזנטציה מעולה מאוד כלפי החבר'ה מהחוג של התכנית מצטיינים.

אותה תכנית שלפני 3 שנים ניסיתי להתקבל אליה. כי התקשרו אלי אחרי שנרשמתי לפסיכולוגיה+ספרות. התקשרו אלי ואמרו לי שבגלל שיש לי פסיכומטרי מעל 700 אני יכולה לנסות להתקבל לתכנית.

בראיון הרגשתי שהלך לי חרא. התחלתי לבכות באמצע שלו. יצאתי משם בדמעות. התקשרתי להורים בוכה ואמרתי להם שבטוח לא התקבלתי.

ראש התכנית בחר לקבל אותי משום מה.

אותו ראש התכנית שהיום הצגתי מולו ומול שאר הסטודנטים את הפרויקט גמר שלי. שזו גולת הכותרת של התואר בעצם. זה נשמע מפוצץ וגדול אבל אני עפה על זה כי מותר לי. כי אני מרגישה טוב כי השקעתי בזה כלכך כי הלך לי טוב.

ונושא המחקר מעורר מחלוקת. אבל הוא קשור אלי ויש פן אישי מאוד גדול שי בו ועושה לי כלכך טוב לחקור עליו, לקרוא עליו.

אני כלכך שמחה שלא נשארתי במעבדת מחקר של פסיכולוגיה, שלא אהבתי את האנשים בה, את הדוקטורנטים, את העוזרי מחקר, את העבודת נמלים המיותרת שעשיתי שם במשהו שלא האמנתי בו. כלכך שמחה שהיה לי אומץ לקום ולעזוב את המסלול "הטבעי" שכל מי שלומד פסיכולוגיה חייב לעשות כי זה מה שכולם עושים.

במקום זה הולכת לחקור על נושא פמיניסטי, צבאי, ישראלי. משהו מהפכני לגמרי ולא מובן מאליו. והמרצה עד שמצאתי אותה. והנושא עד שהתמקדתי עליו.

הכל לקח זמן, הכל היה פרי של עבודה מאומצת שלי עם עצמי, שלא ויתרתי ולא הסכמתי להכנע לבינוניות ולסתמיות.

הפוך

כל הזמן להשקיע עוד ולהיות הכי ולהציג הכי טוב.

והערב זה היה השיא מבחינתי. כי הצגתי להם את המצגת שמספרת על העבודה, על הראשי פרקים, על המתודולוגיה, (מושגים שלפני שנתיים לא היה לי מושג מה הם בכלל), הצגתי בגאווה את תחילת ההתקדמות שלי, את הנושאים, סקרתי הכל בצורה טובה ועמוקה, והוספתי פן אישי, הומור

והם התחברו ואהבו והקשיבו

לא הפציצו בשאלות קשות. רק הבחור עם התסמונת אספרגר (נראהלי שזה מה שיש לו), שגם ככה לא יודע לקרוא סיטואציות חברתיות, שאל שאלות לא קשורות אבל עניתי לו בנינוחות והרגשתי כבוד מכל השאר גם מהבנים למרות שזה נושא נורא פמיניסטי

באתי והייתי אני והצגתי משהו חשוב שעמלתי עליו. ואני אמשיך לעמול עליו

אני אסיים את העבודה והיא תהיה מוכנה להגשה אולי רק לקראת החורף.

כי ביולי לא יהיה לי זמן לעבוד על זה, עכשיו תקופת מבחנים, ובאוגוסט אני נוסעת לעבוד בבית מלון בצרפת.

ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, אצטרך לסגור את עצמי בבית של ההורים שלי בשווייץ ולסיים את העבודה הזו, ולסיים את הסמינריונית בפסיכולוגיה המעצבנת ביותר

וזהו התואר יהיה בידיים שלי ממש.

זה מטורף בעיניי ואני מרגישה תחושת סיפוק ומלאות עצומה. 

במקביל גם בדידות כי אין לי ממש הרבה למי לספר את זה ושיבין באמת.

וגם חברות שלי אכזבו אותי כמה פעמים ברצף בזמן האחרון ואני כבר לא מרגישה כלפיהן אהבה.

בגזרת הבנים לא מתחדש כלום.

אבל אני אוהבת לחקור. ואני רוצה לעשות תואר שני כדי להמשיך להרגיש את התחושות האלו - - לא בפסיכולוגיה, אולי. במגדר, או בתרבות,

או באוניברסיטה נורא נחשבת איפשהו בעולם אנלאיודעת באיזה נושא

אבל אני אוהבת את ההרגשה הזו.