אסיים את הדברים הבאים:

1. אגיש את המצגת בקורס "צבע ומופעיו" (קורס שלקחתי הסמסטר במסגרת התכנית מצטיינים, תמיד הציעו קורסים משונים כאלו ופשוט הייתי חייבת עוד נ"ז. מפה לשם גיליתי שאני לא יודעת לצייר, ואז גיליתי שעם קצת אימון אני כן יודעת וממש אוהבת את זה גם, וזה הקורס היחיד בערך שלא פספסתי אף שיעור שלו, אף סדנת נוף ואף סיור במוזיאון או בתערוכה שהמרצה החליטה לעשות)

2. אסיים את העבודת גמר של הלוחמות (מדובר בעבודה גדולה יותר מסמינריונית, אבל לשם שינוי משהו שבחרתי לכתוב עליו לחלוטין ולגמרי בלי תלות בגחמות של מנחים או מרצים. יש לי את כל החומר שאני צריכה נשאר לשבת לסדר וללקט אותו).

3. אסיים את הסמינריונית בפסיכולוגיה - :(.

לגבי סעיף 3 אני אבודה. אני והשותפה שלי. קודם כל היא -  - חברה טובה מהתואר שעשינו כמה עבודות יחד בשנתיים האחרונות, אבל היא עדיין בתקופת מבחנים שלה, ואנחנו צריכות לתכנת ניסוי ולעשות מליון דברים שאנחנו לא יודעות, וזה לא נראה שזה מתקדם לשום מקום. המנחה שלנו קריזיונר ומשוגע, מאבד מיילים שלנו, שוכח מאיתנו, ומפה לשם הגענו לסוף השנה בלי שום דבר כתוב. 

בלי זה לא יהיה לי זכאות לתואר ואני עוזבת את הארץ עוד 20 ומשהו יום - - -זה יהיה חייב להתבצע מרחוק. אין ברירה. זה יקרה!

לגבי 2 - רק צריכה להכנס לשוונג, כמו שנכנסתי להרבה שוונגים אחרים. ברגע שאני אול אין אני רצה על זה. היעד זה לסיים את הפרק הראשון לפני שאני טסה. 

לגבי 1 זה צריך להסתיים היום. 

היה לי שבוע מוזר מאוד....... פתאום כשאני לא בלימודים ממש, כי הקורסים והמבחנים נגמרו, יש לי יותר מדי זמן פנוי, זה לא טוב לי המצב הזה. אני לא חייבת לקום יותר ב7 וחצי בבוקר אז אני נמרחת במיטה עד 10. וכל היום מתקצר ומתרחבש בגלל זה. זה על הפנים. אני פשוט חייבת להחליט שהעבודת גמר קבועה בזמן ובימים ולהחליט שהיעד של הגשת הפרק הראשון הוא ממש בלתי ניתן לשינוי כמו יעדי הגשה אחרים שמנחים מחליטים עליהם.

אבל גם היה לי מצברוח רע בגלל הנדימן.

אני לא יודעת למה באמת החלטתי להסיר את כל החסימות לפני כמה שבועות אבל עשיתי את זה, מכל הבנים אי פעם, גם אלו של לפני עשור, ופשוט מחקתי את כל המספרים. חוץ מאת שלו.

ואז פגשתי אותו בחוף לפני כמה זמן, בדיוק כשסיימתי סשן קיט (אני לא זוכרת אם כתבתי על זה פה או בכלוב או גם וגם).

ולא חשבתי על זה יותר מדי.

ואז בשבת - ובכן, הוא שלח הודעה ב11 בבבוקר דיוק כשהייתי בדרך לים. והייתי כל היום בים, עם הקיט, והשתפרתי המון, וגם הפלתי אותו קצת יותר מדי אבל גם היו שם צלמים וצילמו אותי. מצאתי את עצמי גולשת על פאקינג גלים לא קטנים עם הרוח ולא נופלת רוב הזמן, ואני מניחה שמהצד זה נראה ממש מקצועי, ואולי זה באמת מה שהיה. ספורט שנכנסתי אליו לפני 3 חודשים באילת ופתאום ממש השתפרתי בו. זה כיף! וכשיצאתי מהחוף, כל המחמאות של אלו שעומדים על החוף ומסתכלים, הקייטרים האחרים. "יש לך את זה לגמרי" וכו.

זה כלכך שונה מהגלישת גלים שבה כל אחד לעצמו ולא מפרגן ומרים למישהו אחר אם הוא לא מכיר אותו אישית.

אז זהו. אז ב11 לא עניתי, ב6 בערב כשחזרתי דווקא כן. וידעתי שזה מיותר לגמרי, ושהוא יכניס אותי כמו שהוא יודע למערבולת כזו, כי הוא מניפולטיבי וילד קטן ועברה שנה וחצי ועדיין.

ופצחנו בשיחה הודעות והקלטות ודברים כאלה, והוא אמר הרבה דברים לכאורה יפים אבל שמהם הבנתי שהוא לא רואה אותי בכלל (מה חדש) ולא ראה אף פעם, לא קשוב ולא יהיה קשוב לשום צורך ולשום רגש. מה שהשתנה היה - ובכן, בי, כי זו פעם ראשונה באמת שאמרתי לו לא, לא אני לא רוצה להפגש איתך, לא אני לא רוצה לצאת איתך, או לנסוע איתך לפארק לרכב או לקחת אותך מחר לקיט (ברור שההצעה תהיה ש-אני- אאסוף -אותו-, ולא חס וחלילה הפוך,), אמרתי לא לא ושוב לא, בנחמדות שיא,

והוא לא הבין בהתחלה, וניסה להבין איך הוא משנה את הלא שלי לכן, עד שהוא הבין שזה לא ישתנה ואז הוא הפך להיות אבי נעלבי עם תגובות של ילד בן 3 וקבע שאני מגזימה וילדותית.

שמחתי שלפחות הוא הבין שהלא שלי הוא לא שריר וקיים ושאין לו מה להמשיך לנסות לשנות את זה.

אבל אז היום בבוקר עשיתי דבר אחר מזוכיסטי מאוד, ונכנסתי לכלוב לקרוא את כל הפוסטים שכתבתי עליו בזמן אמת באוקטובר נובמבר דצמבר 2020. אלוהים, איזו טעות איומה. זה קורה לי תמיד כשאני קוראת פוסטים עצובים שלי מפעם. העצב חודר לשיר שאני היום ופשוט הגעתי למצב שאני בוכה במיטה ב10 בבוקר קוראת פוסטים של עצמי מלפני שנה וחצי בכלוב על גבר לא רלוונטי. WTF. נכון היה לי מדהים איתו, הבחור האחרון שבאמת הרגשתי אליו משהו, והפעם ההיא בג'קוזי ששכבנו ליד החבר שלו, והסקס, והשירים, והרגשות, וכל הדברים הקטנים והיפים. נכון שזה גורם לגעגוע שלי לגבור אבל לא אליו - בשום פנים ואופן, אלא לאהבה, לרגש, למשהו חם שמרגישים כלפי גבר כלשהו.

לזה אני מתגעגעת.

ואז אימא שלי הגיעה בזמן הנכון איכשהו והתקשרה, ולא רציתי לספר לה בהתחלה אבל אחכ נשברתי וסיפרתי לה הכל, שאני במצברוח רע בגלל בן מלפני שנה וחצי שפתאום שוב דיברנו, וגם שפגשתי אותו בטעות וגם שהסרתי את החסימות, והיא נזפה בי מאוד ואמרה לי למחוק את המספר שלו תכף ומיד ולחסום אותו שוב, ואמרה לי שאני צריכה לשמוח שיש לי זמן פנוי, אני צריכה לקרוא ספרים, לחפש אופציות למקומות לטייל בהם, לחפש אוניברסיטאות אם אני באמת רוצה תואר שני בחול, ולמה אני לא עושה את זה בזמן הפנוי שיש לי עכשיו. 

אז אמרתי לה את האמת - אין לי באמת זמן פנוי. אני דוחה את העבודות גמר שאני צריכה להגיש, אבל בלעדיהן אין לי זכאות לתואר. 

ואז היא אמרה - יופי, אז עכשיו את קמה ויושבת לעשות את זה.

וזה בדיוק מה שהצלחתי לעשות בזכות השיחה. לחסום אותו שוב, למחוק את המספר, לקום, להתקלח, לצלם את הציורים שאני צריכה להעלות למצגת להגשה לקורס, לשלוח למרצה מייל ועכשיו מחכה לתשובה ממנה, אבל אני אעשה שהמצגת תהיה מוכנה.

יותר מאוחר אסע למקום שאני אוהבת ללמוד בו - - הספריה קצת דיכאה אותי בלימודים לנוירו ואני לא אוהבת את ההסתגרות שם בפינה פינתית, אני אלך לאחד מבתי הקפה האהובים עלי ואשב שם שעות ואתחיל לכתוב כמה עמודים בפרק הראשון של העבודת גמר על הלוחמות.