אבל אין לי שום דרך אחרת להסביר מלבד במילים אז אני אנסה. (חושבת על כל מה שעבר עלי בימים האחרונים כאן... מריצה בראש) לא, באמת שאי אפשר. אי אפשר.

אושר. אושר גדול - - 

אושר שהיו לי ממנו מינונים חלקיים בלבד בישראל. שם הייתי מרגישה אותו אחת לתקופה, אחת לחודש נגיד - בסשן גלישה ממש טוב שהיה לי פעם באף פעם או ב... אני לא זוכרת איפה עוד.

וכאן זה אשכרה פאקינג ברמה יומיומית. אני כותבת את זה ועולות לי דמעות עכשיו. ובעצם בכיתי גם היום

בחוף. ישבתי עם עצמי כמה דקות ופשוט בכיתי מול הים בצבע טורקיז עם כל התיירים שמשלמים כדי שיקחו אותם לסיבוב על סירה שקופה ויצלמו אותם באינסטגרמיות, ישבתי ובכיתי כי הבנתי שאני לא רוצה לעזוב את המקום הזה.

האי בורקאי הוא מקום מורכב. קודם כל ההגעה שלי לפה היתה מזעזעת. 3 ימים מסויטים של טיסות נוראיות, קונקשנים, ומלא דברים שלא בא לי לכתוב עליהם שקרו, הגעתי לפה באיזה ליל בלהות אחרי שיט מוזר במעבורת עם התיק הענק שלי של הציוד קיט, מבואסת של החיים.

הגעתי וראיתי רק את מה שרע. את הדרכים הלא סלולות, הבוץ, הבתים הרעועים של המקומיים שגרים כאן, שמעתי את הקריאות שלהם לעברי כשהלכתי ברחוב (ישמצב שאלו היו הצעות לעזרה או הצעה להסעה בטרייסיקל אבל בלילה הראשון חוויתי את זה כהטרדה)

בקיצור זעזוע עמוק. אחרכך לאורך 3 4 ימים נכנסתי למין התקף חרדה מתמשך. הוא עבר בסופו של דבר

ומאז

מאז

אני לא יודעת להסביר במילים. באמת. שוב אושר כזה בלב

זה מחולק לכלכך הרבה דברים שכולם מתחברים אבל גם בנפרד הם טובים ועושים לי טוב - עושים לי, *לי*,  טוב, וזה מה שחשוב. זה גם ההוסטל שבחרתי שיצא שבאמת מושלם - על הים. 10 מטר הליכה מהים. 5 מטר הליכה מהמועדון גלישה

וזה הדבר השני הטוב שאני אוהבת פה, המועדון גלישה שלקחתי אצלו בהתחלה שיעורים, המנהל שהוא מקומי מקסים וחם וטוב לב ופשוט כיף בכל אינטרקציה איתו, בהתחלה לקחתי איתם שיעורים עד שהפכתי לאינדפנדט לגמריי (גלישת קיט) ואז השכרתי מהם קיט בכל פעם ששלי היה קטן מדי לרוח, למרות שבימים האחרונים היא התחזקה ממש אז אני משתמשת רק ב9 החביב שלי ולא צריכה גדלים אחרים.

אבל הם תמיד שם, בחוף, מאירים לי פנים, ובכלל מעולם מאז שהגעתי לכאן אף אחד לא היה עצבני, כועס, חרד, אף אחד לא הוציא עצבים, לא בכללי ולא על אף אחד אחר. כולם תמיד מאירים אלי פנים ונחמדים וזה מאוד מאוד מאוד אותנטי לדעתי.

המקומיים פה מאוד מכבדים אותי. אני חושבת שהם מכבדים את כולם, זו פשוט דרך החיים שלהם. חיים בפשטות ופשוט מחייכים לחיים, לא רק בתאוריה ולא בכאילו אלא באמת.

בגלל זה כיף לי פשוט לשכב ליד המדריכים האחרים בחוף כשהקיטים במים וכשלי כבר אין כוח לגלוש והרגליים שלי שורפות מכל השעות שהייתי במים ואני מאושרת

מתחת לעצי קוקוס, ואנשים באים והולכים, וסטודנטים חדשים באים והולכים, ואני נשארת. ועושה מה שאני רוצה.

ופה הבנתי שעובד לי יותר לעבוד בערב אחרי השקיעה כשכבר אין קיט.

בלילה לפעמים אני יוצאת ולפעמים לא.

ביציאות תמיד כולם מכרכרים סביבי. עשיתי צמות בלונדיניות עד התחת - אנשים מסובבים אחרי מבטים ברחוב ובכל מקום. וביציאות כאן במסיבות ובברים ניגשים אלי, מחמיאים לי, רוקדים איתי, (פעם אחת זה היה על גבול ההטרדה אבל בשאר הפעמים אם לא התחשק לי ידעתי להדוף) - אבל לפעמים זה גם באמת פשוט כיף הגישה הזו ואני לא יודעת להסביר....

ובאלי מזה עוד, ועוד ועוד. בא לי להשאר כאן.

מבחינת הסדר יום שלי. יש את הגלישה, יש את העבודה בכתיבת תוכן שקידמו אותי שם לעורכת ולמנהלת של תחום מסוים. השכר עלה בהתאם. אני עובדת מינימום שעות כרגע (10-12 שעות בשבוע) יכולה לעבוד יותר אם ארצה.

כלומר יש לי אופציה להכניס הרבה יותר כסף.

ובתאוריה התאורטית ביותר - להמשיך לחיות כאן.

יש מהצד השני את התוכנית המקורית. ההיא. של פעם. התואר השני וכל זה. (זה לא היה כלכך פעם, עד לפני שבועיים הייתי סגורה על זה במליון אחוז) 

אני עדיין סגורה על זה שאני רוצה לעשות תואר שני. אבל למה לא בפתוחה. בפתוחה ולהמשיך לחיות כאן. וכשתגיע עונת המונסונים לנסוע לברזיל. או למקום אחר זול עם ים שיהיה לי טוב בו, שאפרח, שארגיש כלכך טוב עם עצמי

לא, לא התחלתי ללמוד כאן לאיילטס. נכון שהייתי אמורה. אני עדיין אמורה. אני לא עושה את זה. יש עוד כל מיני דברים שאני צריכה לעשות כדי להגיש אפליקיישנז ואני כרגע לא עושה. פשוט עצרתי את זה.

אני מדמיינת חיים של שנה באירופה. בהולנד. בשוויץ. בלימודים. טוב זה יכול להיות נחמד. זה יהיה... יומיומי. אפור אולי? אולי לא. אולי הדמיון שלי מתעתע בי

בשורה התחתונה זו התלבטות משמעותית מאוד עכשיו. לצערי הרב מאוד עוד 10 ימים יש לי מפה טיסה - אני חוזרת לשווייץ כדי לנסוע עם אימא לסנגל לחודש דצמבר. אם לא היה לי את זה הייתי נשארת פה עוד כלכך הרבה

ואחרכך? היא הציעה לי לבוא לגור איתה בפורטוגל כמה חודשים. אימא שלי שונאת את החורף בשוייץ אז היא תמיד נוסעת בו.

זה נשמע טוב ונחמד והכל

אבל כאן אני מרגישה אושר כמו שלא בפורטוגל ולא בשומקום אחר. אני אל יודעת אם זה רק חווית הטיול או מה.... ומה אני אמורה לעשות. בהמשך השנה. והחיים. 

לא הצלחתי להסביר את עצמי. אבל ידעתי שלא אצליח