כמו שהתאהבתי באי שעזבתי לפני כמה ימים

הלב שלי כואב כמו שהרבה זמן כבר שלא

אני מנסה להזכיר לעצמי שגם בימים הראשונים שלי שם היה לי קשה

ועכשיו אני בימים הראשונים שלי בסנגל

והם תמיד קשים

חבלי לידה או משהו כזה, קשיי הסתגלות, התהליך שבלהיטמע

אבל אחרי התקף החרדה הראשוני שם

כל שאר הימים היו שלמות אדירה מנשוא שאין לתאר במילים

ללכת על החול שאף פעם לא חם מדי, ללכת בחוף ולהרגיש מלכת העולם, לסובב ראשים, לא רק בגלל הצמות שהפכו אותי לכוכבת שם. בגלל שהרגשתי אני

והייתי יפה כמו שאני

וקורנת וזוהרת יותר מכל מקום אחר שאי פעם הייתי בו בעולם

ישראל, פורטוגל, שוויץ, ברלין, הכל מתגמד, הפיליפינים נתנו לי להיות... הגרסה הכי טובה, יפה, קורנת ואהובה של עצמי.

והתאהבתי שם באנשים, לא רק בדיג'ייז שעושים לי עיניים במסיבות היפהופ בבר שאין בו רצפה רק חול וכולם מזיעים אחד על השני,

לא רק במדריכי גלישה שידעו את מקומם וכל בוקר הקפידו לשאול אותי מה שלומי ולכל שאלה להשיב בחיוך ואחרי כל קפיצה לתת טיפים ועצות ולצחוק כשצריך ולהיות כשצריך

להיות כשצריך

הדרכים שטופות הבוץ שבהתחלה שנאתי אחר כך התאהבתי בהן, בהן ובבתים - קלונסאות או פח מט ליפול שאין לי מושג איך הם שורדים סערות וטייפונים שיש להם שמה אחת לחודש בערך, והילדים שחוזרים מהבית ספר עם תלבושת אחידה יפה אבל בבית לא בטוח שיש להם מה לאכול,

והגשם ההוא שחזרתי עם הזוג ישראלים מהפוקה ביץ', הגשם של השמחות שהציף את כל הרחוב ול90 אחוז מהאנשים אין מטריה וילדים הולכים על הכביש יחפים בלי חולצה לא ממהרים ולא דואגים נרטבים מהגשם ואני מהטרייסיקל שמפלס את הדרך בהצפות צופה בהם בחמלה שהופכת מהר מאוד לידיעה מוגמרת שהם לא צריכים את החמלה שלי. הם לא זקוקים לה הם בסדר כמו שהם. הכבישים המשובשים

השקיעות היפות שלא תמיד טרחתי לראות

הגאות והשפל קיפודי ים סרטנים שצובטים אותך אם את לא נזהרת 

הילד שידע לצוד את כל אלו ולטפס על העץ הכי גבוה ולקטוף קוקוסים וקיפל את כל הקיטים ונתן לי במתנה

צמיד צדפים, משקפי שמש שהלכתי איתם רק כדי שהוא יראה שאני משתמשת במתנה שלו

הדיג'יי שהוא לא באמת שלי

הוא של המוזיקה ושל החיים עצמם ובטח כבר הטביע את עצמו

באיזו תיירת אחרת עם הגוף המשוגע של לוחם MMA... והידיים הגדולות האלו, שכבר שכחתי שיש ושאפשר, והתמימות יחד עם כל הגודל הזה,

והלילה הראשון איתו והלילה השני והקטנוע שדלף דלק

הכל ממש... נודף מגעגוע עז וכואב לי נורא כשאני יושבת וכותבת על זה עכשיו. כואב לי נורא אני רוצה לחזור

אני לא יכולה לפחות עד פברואר

אחרי המבחן

זו תהיה המתנה שלי

בסוף העונה

לחזור לשם

אולי

אבל מה עם ברזיל

ומה עם קייפ ורדה

ומה עם טנריף

ומה עם כל המקומות האחרים שקוראים לי..... אבל הלב שלי אני צריכה לחזור כדי להזין אותו שוב כי הוא שם הוא פשוט נשאר שם וזהו לא התכוונתי ולא רציתי אבל זה מה שקרה 

מעניין מה סנגל תביא לי איתה ואם בכלל יהיה לי מקום להכיל 

אותה