כנראה שצריך לעבור בהמון מקומות כדי להעריך באמת מה זה בית. כמו שצריך לעבור כל מיני סוגים של גברים כדי להעריך באמת איזה גבר אני רוצה.

אז חזרתי הביתה, או יותר נכון, הבית שלי חזר אלי, ואולי בכלל, המצאתי את הבית שלי, ואני יודעת איך אני רוצה שהוא יהיה עכשיו ולכמה זמן אני רוצה אותו.

את הפוסט הקודם כתבתי באפריל שנה שעברה בטאריפה, בתוך כל הבלאגן של הבנים הספרדים וההדרכת גלישה והמסיבות.

המון דברים השתנו אבל בעיקר אני זאת שהשתנתי. הבנתי ש:

אני לא צריכה לגור בהכרח בעיר ליד ים או לעסוק בתחביב שלי תדיר כדי להיות מאושרת. מגורים בג'נבה האפרורית לפרקים של כמעט שנה לימדו אותי שיש לי כוחות למצוא את האושר שלי בדברים הקטנים. זה יכול להיות בנגינה בפסנתר מדי ערב בהוסטל של הנזירות (גרתי במין מבנה מגורים משותף כזה שמנוהל על ידי ארגון נוצרי, והן היו יותר מהאמהות שלי שם, הן דאגו להכל והיו מקסימות והיה להן שם פסנתר שהן ביקשו שאנגן בו כל הזמן). השיא היה בכריסטמס, התנדבתי לנגן בחגיגה שהן עשו שם ולמדתי בשביל זה במיוחד כמה שירים כריסמסיים ואת הללויה של - באתי לכתוב אלטון ג'ון אבל זה ממש לא שלו - הללויה, נו, עם דוד וההיא שגזרה לו את השיער - אבל בכלל עשו את זה לשמשון לא? כל הסיפור מתבלבל לי.

היה לי שם בית במשך כמעט שנה, וכל יום הלכתי לאוניברסיטה היקרה ללימודים שהיו מעניינים ברובם, ורוב אחרי הצהריים הלכתי להתמחות ועבדתי מאוד קשה בחינם כי לא משלמים למתמחים בג'נבה ב90 אחוז מהמקרים בתחום של התואר שלמדתי בו.

בפועל לא יצא לי מזה הרבה. לפני חודשיים בערך חזרתי הביתה.

הבית, ליד באזל. זה שההורים שלי קנו לפני 8 שנים. אבל כל עוד אבא שלי היה גר שם בלתי אפשרי היה לגור בו יותר מיומיים שלושה בלי שיתגלעו פיצוצים ברמה של מלחמות עולם. 

מאז שהם נפרדו האווירה רגועה יותר. שומעים מוזיקה בבית, אפשר להדליק אורות ולהכין אוכל בכל שעות היממה והלילה בלי שמישהו יצעק עליך שאת מפריעה לו בגלל איזה רעש שאת עושה או אם השארת איזו כפית מלוכלכת בטעות בכיור. 

הבית פה באמת ענק, 3 קומות ואסם שההורים שלי שיפצו כדי להשכיר אותו לדייר - גם הקוומה העליונה משוכרת לדיירת וגם אחד החדרים מושכר לדייר אחר. 

יש לי פה גם חדר משלי עם מליוני הספרים שהבאתי מישראל וגם במחסן למטה סידרתי לעצמי מיטה ווילונות אז אני ישנה לפעמים שם, ולפעמים בחדר עם אחותי.

ביומיום אני לומדת גרמנית בכל הכוח. כל השנתיים של הטיולים האלה והנסיונות לספר לעצמי סיפורים על נוודות דיגיטלית לימדו אותי את מה שבתכלס ידעתי ממזמן, שאין משהו שווה באמת שמגיע בקלות ואם זה מגיע בקלות אין לזה הרבה ערך.

אז ללמוד שפה חדשה זה הפרויקט הנוכחי, בתקווה שזה יאפשר לי להשתמש בתארים ובניסיון שלי פה בשווייץ איפה שהחלטתי לגור. וזה מוזר שגם עם באזל עברתי איזשהו תהליך - כל השנים האלה היא היתה נדמת לי כעיר זקנה, של זקנים, לזקנים, עבור זקנים. לא ראיתי בה שום יופי ושום חן.

אבל עכשיו מאז שחזרתי מג'נבה וכל ההחלטות החדשות התקבלו, אני כל הזמן רואה בה עוד ועוד יופי. עוד ועוד יתרונות ומקומות לגדל ילדים למשל או להעביר אחר צהריים שקט או לטייל. יש פה שדה תעופה, נהר, טבע קרוב, ואת כל מה שצריך בעיר עצמה. זה אשכרה מקום שאני חושבת ברצינות על האופציה לגור בו לטווח ארוך.

הטיולים תמיד יהיו אבל צריך כסף בשבילם, כסף מרוויחים כשעובדים קשה. זו משוואה מאוד פשוטה. יש עדיין חלומות על להמשיך עם האקדמיה - אולי בגרמנית אחרי שהיא תהיה טובה מספיק - זה לא דבר שהוא בלתי אפשרי בעליל. ויש לי פה את כל היסודות והבסיס שיאפשרו לי לרכוש את השפה כמו שצריך, ללכת לעוד קורס ועוד קורס, כדי לבנות לעצמי את החיים במסלול הזה הפעם.

ולהשאיר את הקיט והגלישה כתחביב ולא כמשהו שאני תלויה בו לפרנסה. 

על הבנים אני אכתוב בפוסט אחר