רגע אחרי כביש6, שניה לפני שער הגיא. אני מיישירה מבט קדימה וסוגרת את המשקף של הקסדה מה שגורם ללאונרד כהן לנהום לי חזק ועמוק יותר בתוך האוזניים אבל השדות האלה, שפרושים משני צידי הכביש הענק . הם אלה שהורגים אותי אני לא מצליחה להתאפק ושוב מלכסנת מבט ימינה, הדמעות שוב יוצאות, מנסה להבין למה, למה לעזזל; למה, מה את מרגישה עכשיו בתוך תוכך? את עצובה? עייפה מתוסכלת כועסת? לא. אני פשוט מאושרת. והשדות הירוקים יפהיפיים כלכך. את בוכה מרוב אושר?
אני חושבת שאני בוכה מרוב יופי.
ני לא מפחדת לעזוב את הבית. אני לא מפחדת לעשות תאונה ולנסוע בכבישים שפעם נשבעתי לעצמי שלעולם לא אעלה עליהם(כביש שש וכביש החוף שהם מסלול מוות ישיר לקטנועים בינוניים) אני לא מפחדת שיאנסו אותי למרות שאני מתלבשת לרוב כמו אחת שמזמינה את זה. אני לא מפחדת לאבד דברים יקרים כמו קשרים עם אנשים וגם אם זה קורה לא אכפת לי. אני לא מפחדת לצאת חסרת טאקט ולהעליב ולפגוע. אני לא מפחדת לאבד את הכל. אני לא מפחדת להמשיך לעשות דברים שגיל 16 יפה להם וגיל 19 ממש לא. אני לא מפחדת לריב עם הקצינה שלי ושלא יוציאו אותי למ"כים, אנערף. אני לא מפחדת לספר את הסיפורים הכי מוטרפים לאנשים הכי עדינים אני לא מפחדת להתקע בלי כסף בלי אוכל בלי אנשים.
אני כן, מפחדת ממה שהוא יחשוב עלי אם אני אסרב (בעצמי אני לא יודעת למה אני מסרבת אבל יודעת שזה נחוץ כרגע) אני מפחדת מלהיות נורמלית ללילה אחד, אחת שהולכת לדייט רגיל עם ג'ינס רגיל וחולצה רגילה ולא משתכרת למוות. ומסרבת לבוא אליו לישון וגם לנשיקה אואנלא יודעת מה שהוא ירצה. מפחדת לא לתת לו דברים שיש לי ואין לי בעיה לתת בדרך כלל(אז מה קרה פתאום?) מפחדת לבקש עזרה. מפחדת מזה שאנשים ידעו שאני צריכה עזרה. מפחדת להזדקק. מפחדת להתחנן ולהתמסכן ולהודות בדברים שהם לא אני(חלשה) מפחדת מהפגנת רגשות מפחדת מהשקעה באנשים מפחדת מלהקשר רגשית
והכי הכי גרוע: מפחדת מאהבה
אני חושבת שאחזור לבקר בכותל היום. אלוהים ואני כבר הרבה זמן לא ישבנו לאיזו שיחה טובה. הוא הולך לחטוף על הראש כי הוא לא ענה על שום שאלה , ובכלל לא מראה סימנים של חרטה או הבנה או תיקון או משהו. בפעם הקודמת כעסתי עליו, כעס שהפך עם החודשים לאכזבה ותסכול שקט. אולי ויתרתי עליו ממזמן. אולי עוד מלפני שויתר עלי. ואולי הוא לקח אישית את העניין עם הפתק? שכולם שמים ורק אני שמרתי אותו לעצמי? הוא מלא אגו, אלוהים הזה, ממש כמוני, אבל אני בחיים לא אהיה אכזרית כמוהו, בחיים לא אנתק אבות מהילדות שלהם, ובכלל אני חושבת שכל העניין הזה של ניתוק רגשי הוא די מיותר. העולם יכול היה להיות הרבה יותר מאושר בלעדיו, ויש לי עוד כמה נקודות חשובות ודגשים להעלות בשיחה הקטנה שאני מתכננת לנו.
אני שוב בוכה כשאני מדברת עם אימא שלי בטלפון, בכישקט ודומע. היא לא שמה לב, חושבת שאני מצוננת, "תשתי הרבה תה עם דבש, יש שם מקום שאת יכולה להכין לך בו תה נכון? שלא תיהי חולה הרבה זמן, זה לא טוב," "אכלת היום? את מסתדרת? יש לך כסף?" שלושה "כן"ים קטנים ושקרניים נפלטים לי בקלות יחסית, כרגיל. אני לא מגלה לה שהצינון יעבור לי מחר אבל הבכי ישאר תמיד, תקוע בגרון. אני לא מוכיחה אותה על זה שבשנה וחצי האחרונות כשהייתי סוג של צל משתולל בבית היא לא הפגינה דאגה כנה כמו עכשיו, כשאני רוח פרצים בעיר זרה ומוכרת להכאיב, נשארת במקום הזה לנצח רחוק ממנה. אני לא שואלת מה קרה פתאום את מתקשרת, דווקא כשאני רחוקה ואובדת לכם? אני לא מודה בתוכי בפני עצמי שזה בדיוק מה שרציתי שיקרה והצלחתי סופסוף, לפתוח להם את העיניים
בצעד שאין ממנו שום דרך חזרה לאחור
אני רוצה לשתות את כל הצער עד שהחדר יעלם לי.
אני רוצה לרדת נמוך יותר מפני האדמה.
אני רוצה להניח את הלב שלי חשוף על השולחן, להפסיד בקרב, ללכת לאיבוד בתוך הפחד, לשקוע
(ובמקום זה: הולכת לחגוג ולהתנרמטב ולהתרגל ולחייך ולהיות תמימה ונחמדה, לעלות על הרים בלי רצון לרדת מהם, לשמור לעצמי את הלב שלא יגעו, שלא יפגעו. ובקשר לקרב? נראה עוד הלילה מי ינצח)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
