בעולם אחר, הזין שלך תקוע לי עמוק בתוך הפה כשאני מרימה את הראש ורואה אותך מעליי ואתה לוחש

כן, זה טוב

ומלטף לי את השיער ואוחז אותו

אתה מחבק לי את הכתפיים כשאני מרכיבה אותך מאחוריי על הקטנוע וברמזורים שולח יד ומלטף לי את הרגל, את הירך, וכשאני נותנת גז הראש שלך נהדף בשלי בגלל התנופה

אנחנו שותים אחרי המון זמן שכבר לא אחרי ששכחתי אחרי שזה רחוק שנות אור ממני אחרי שאני לא נהיית שיכורה אפילו לא מטובי שפעם היה אהובי והיום זה המשקה אלכוהול היחיד שלא עושה לי להקיא

ואני בראש טוב כל כך וגם אתה ואין בי את הפחדים האלה שמישהו מהחיילים שלי בהווה או בעבר יזהה אותי בבר כשאני שיכורה ורוקדת

אז אני שיכורה ורוקדת, איתך

בעולם אחר אנחנו נכנסים לאיזה חדר שרק לי יש את המפתחות אליו

בבסיס סודי רק של שנינו

ושוברים כל סוג של שילוב ראוי

ואתה שואל אם כבר עשיתי את זה פעם בבסיס

ואני אומרת בטח שכן, כל כך הרבה, תמיד עם אותו אחד, ויצא כבר בכמה מקומות, כן

ואתה אומר וואלה אבל את כל כך צהובה דווקא אז איך זה

אתה מספר לי חלומות על השחרור שלך

אני מספרת לך שאין לי חלומות מעבר לשחרור עצמו

ואתה אומר שמההתחלה זיהית שאני כזאת

כזאת מה אני שואלת, ובלב חושבת שאתה לא הראשון שאומר לי את זה

זה סוג מסוים של אנשים שמזהה סוג מסוים של אנשים אחרים

כזאת מה, כזאת.. נשמה חופשיה כזאת

וזה ביטוי שמזכיר לי את גיל לאמשנהאיזה

בקטע מעורר נורא.

אתה מעורר נורא

אתה מושיב אותי על הברכיים 

והזין שלך תקוע לי עמוק בתוך הפה

ואתה רוצה ממני עוד

וזה זמני כמו שאני משתוקקת

וחד פעמי

ובלתי נשכח

וסוד סודי ביותר רק של שנינו.

בעולם אחר.

כבר אין ביננו שיחות אמיתיות שיתחילו במילים, כל השיחות האמיתיות מתחילות בדמעות שאתה מרגיש שאני נוזלת לך על הכתף במיטה בלילה, ואז ה"מה קרה" הזה מספר פעמים ברצף, ואני לא עונה ולא עד שבסוף כן.

זה לא כזה רציני הפעם רק עוד נסיון לצפות את העתיד שלנו.

הדבר הטוב היחיד ב4 חודשים הקרובים זה שאין הפתעות ואני יודעת בוודאות מה יקרה בכל סופש וסופש.

ומה-11.3, משם יש כמו כלום ושומדבר. לא לדעת מה יהיה זה מפחיד וכבר החלטתי שאני מתמודדת עם הפחד הזה ממזמן

אבל עכשיו נוסף למשוואה הפחד מלא לדעת מה יהיה, איתנו.

זה מאוד קל להגיד שנטייל ביחד. המציאות תהיה שונה. אתה צריך לחוות בחודש מה שאני צריכה לחוות בכמה חודשים. לך אין את החסך שלי יש. אתה בטוח בעצמך ואני לא. אתה יודע מה אתה רוצה ואני לא.

לי יש דירה בשוויץ, חדר משלי ודרכון פולני, וקליטה גרועה בשפות ומיאוס כללי מכל התקופה האחרונה בביצה המזוויעה הזאת, ולך אין שומדבר מכל אלה.

אני אוהבת אותך וזה מחפה על מרחק לתקופה קצרה, לפני שאני אתחיל להכיר באמת ולשקוע באמת ולשכוח באמת.

לשכוח שזאת הכתף שלך שהיתה לי למשענת וזה הבית שלך שקיבל אותי תמיד וזה הקשיים שעברנו והתגברנו על הכל.

אנחנו עומדים ליד ההאמרים בחנייה מחוץ לפלוגה ומדברים. הוא לא מאשר את היום חופש שלי, הוא מתעקש שאהיה בביקורת. אני לא מצליחה להסביר לו כמה העוד יום הזה בבית חשוב לי, אחרי עבודה של 24/7, כל יום כל היום, אחרי היציאה בשישי מאוחר הביתה, אחרי כל כך הרבה מקרים דומים שגורמים לעוד יום הזה להיות הקש ששבר את גב הגמל. וחוויתי כבר קושי יותר גדול מזה, ברור שחוויתי, ואני כבר יכולה להתמודד עם כל דבר, ואני מכירה עת המסגרת הזאת ומבינה אותה, אבל עדיין. אני מספרת לו שלא הספקתי לדבר עם אף אחד כל השבוע. לא עם החבר ולא עם המשפחה. אני מספרת לו שרוב הזמן אני נהנת, שאני עובדת קשה ממש, שאני לא נחה, ושאני מבינה שזה התפקיד, אבל בכל זאת.

והוא מקשיב. והוא מספר לי שגם הוא לא דיבר עם אשתו כל השבוע. ולא עם הילדים. הוא לא ראה אותם המון זמן, גם הוא היה עסוק מאוד כי המג"ד לא נמצא והוא מילא את מקומו. ולבסוף הוא מיתרצה ואומר לי להגיע בטיסה ביום שני על הבוקר במקום בראשון. זה חשוב שאהיה בביקורת אבל כולנו בני אדם.

ולרגע אחד של הזדהות אנחנו קצת יותר מסמ"פית עייפה וסמג"ד סמכותי בשיחה רישמית בעינייני עבודה. כשאני בוכה מתסכול מצטבר ועייפות כללית מהכל ופריקה, הוא לא יכול להביע תמיכה מעבר לטפיחה קלה על הכתף, וזאת המחווה שאומרת במקומו: אני רואה את כל מה שאת עושה, אני מבין את הקושי שלך, אני כאן בשבילך, בדרך כזאת או אחרת. גם אני חלק מהמערכת ואחרי הכל, גם את