לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים



Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2021    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2021

אתה יודע


אתה יודע, רציתי לכתוב לך שהרגשתי ממש בטוחה איתך שם, במסעדה ליד הים. הרגשת בטחון פנימי מושלמת כזו, יש לידי גבר עכשיו שנסע כל הדרך עד אלי מדרום-השרון, שאני מעניינת אותו, שהתאמץ בשבילי. הגבר הזה יודע לכבות שריפות ולחלץ מהריסות ולהציל אנשים, איתו אני יכולה להרגיש בטוחה. הוא חזק ממני וגדול ממני וכיף להתכרבל בתוכו על הספה הדקה במסעדה שעל הדק שליד הים.

 

אתה יודע, חבל שאנלא יכולה לכתוב את זה כפוסט בנאלי בכלוב כמו שאני רגילה לעשות על כל חוויה שקורת לי, כי הכרנו מהכלוב וזה ירגיש לי קצת לבגוד בך, מההתחלה אמרת לי שאתה אוהב ישירות וצריך ישירות בקשר, ולכתוב עליך מאחורי גבך פוסט שתגלה במקרה שהוא עליך קצת סותר את זה. פה מותר, בפתק שיהפוך לפוסט בישראבלוג, מותר כי זה מאז גיל 12 המקום הבטוח שלי, לא משנה כמה גבר מבחוץ יגרום לי להרגיש בטחון - הכתיבה תמיד היתה תישאר ותהיה המקום המרפא והסודי, אתה יודע עליה כי קראת אותי המון, אבל עדיין למדתי לעולם לא לשים את כל הסודות שלי בידיו של מישהו. תמיד להשאיר משהו לעצמי

 

היה לי נעים איתך שם הרגשתי בנוח וגם נסיכה שמשקיעים בה שזו הרגשה שתמיד כיף להרגיש, וגם מלכה עם רעמת התלתלים שהפכו לבלונדינים וכוסית עם שורט ג'ינס וגופיה צמודה. ונתתי לך את סימני השיזוף שלי ולגעת בי כי זה היה נעים ממש והסתכלו ואהבתי את זה, אהבתי שאני יפה בעיניך ומושכת וגם קצת מתנשאת מעל כל השאר ומרגישה טוב עם עצמי,
אני מאוד מאוד רוצה שזה ימשיך מעבר לדייט הראשון הקסום הזה אבל גם מאוד רגילה לכישלונות של אחרי דייטים ראשונים שפשוט לא ממשיכים כי הבחור מפסיק להתעניין בי, וזה כל פעם מוריד אותי מחדש ופוגע ביבמקום הכי עמוק, של הילדה שלא אוהבת להיות לא רצויה ולא מעניינת. אז אם גם איתך זה יקרה זה בסדר כי אני רגילה וחזקה ויכולה להתגבר על זה.
אבל זה יהיה נחמד אם זה ימשיך
נכתב על ידי , 30/10/2021 23:06  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של kzatVharbe ב-31/10/2021 23:06
 



תרגיל 1 לסדנת כתיבה - ביקור במחלקה הפתוחה


היא נכנסת דרך השער המסתובב של בית החולים לחצר ירוקה וגדולה, מנוקדת בשבילים וספסלים. כביש מרכזי חוצה את המקום לאורכו, ובניינים עומדים מצדדיו. המקום שקט, רגוע ונטוש. היא חוצה את המקום לאורך הכביש, ישר קדימה לכיוון המחלקה, עוברת בראשה שוב ושוב על השאלות שהתכוננה לשאול אותו כשיפגשו, שאלות חשובות, מידע חיוני שהיא חייבת לאסוף. והנה, מרחוק, היא מבחינה בדמות שמגיעה לעברה, גבר כפוף שהולך באיטיות, לבוש במכנס כחול של בית חולים, חולצה מכופתרת בצבע לבן דהוי, ולראשו כיפה.

 

לוקח לה מספר רגעים לזהות אותו בגלל שינוי משמעותי שחל בפניו. רעמת הזקן שתמיד עיטרה את סנטרו נעלמה, וכעת פניו נראו שדופות וחשופות מדי. במקביל, היעדר הזקן חשף אצלו משהו עמום שמאוד הזכיר לה את הילדות. אבא ישן כזה, מפעם. חביב וחכם. לפני הזקן והדת והפסיכוזה. הזיכרונות מגיעים אליה ומציפים אותה, בלי שהתכוונה לכך: ההליכות לחוף הים לאורך שדרות נורדאו. הנדנדות בגן מאיר. צלילי המוזיקה בטלוויזיה עם ג'ולי אנדרוז ששרה לשבעה ילדים. צעצועים שצריך להרכיב מתוך ביצות קינדר. חביתה עם קוטג' לארוחת ערב. היא יושבת לפסנתר, רגליה תלויות באוויר ולא מצליחות להגיע לרצפה, והוא לוקח לה את היד ומלמד אותה לנגן somewhere over the rainbow. דו נמוך, דו גבוה, סי סול לה סי, דו.

 

היא לא חשבה שיזכור את היום והשעה שבהם הייתה אמורה להגיע, אבל הוא זכר ויצא בזמן מהמחלקה הפתוחה כדי לקבל את פניה. הוא מתקרב אליה ואור עולה בעיניו, כמו תמיד כשהיה רואה אותה – אבל הפעם יותר במעומעם, יותר במאמץ,  והוא עוד רגע נופל, רגליו בקושי מחזיקות אותו, ואיפה המקל שהיה לו. "שלום אבא" היא אומרת ומחבקת אותו כשהם כבר קרובים, והחיבוק שלו קצת יותר יציב מהפעם הקודמת אבל בשום פנים ואופן לא חזק מספיק. "מה שלומך" הוא אומר במאמץ, המבט שלו תועה ולא ממוקד. "אני בסדר. בוא נלך לשבת," והיא מסתובבת והולכת לצדו לכיוון אחד הספסלים הקרובים. "הורדת את הזקן" היא מציינת כשהם מתיישבים. "כן, הוא... הוא הפריע לי" הוא אומר לאט, אחרי כמה שניות של מחשבה. הוא נראה מאוד מנותק ומאוד מהורהר, ומאוד מעורער, ועיניו חזרו להיות כבויות.

 

"אז איך זה בשבילך לגור פה?" היא מתחילה לשאול, אך לא את השאלה הדחופה ביותר, מפרה את הדממה אחרי הרבה זמן שהם יושבים ככה זה לצד זה, שותקים.  "בסדר," הוא אומר, אחרי מחשבה של כמה שניות. מגרד את סנטרו נטול הזקן. "יש קבוצות שהם עושים," הוא אומר, "יושבים במעגל וכולם מדברים ואני לא מבין על מה... על מה הם מדברים. אז אני יושב שם, מחכה שייגמר. ככה כל פעם," הוא מסתכל עליה, והיא מזהה את האופן שבו היה מספר סיפורים יותר מורכבים מפעם, מתגלע גם בתוך הסיפור הפשוט הקטן הזה. "ואמרו לך מה יש לך," היא מנסה לברר, "אני לא יודע" הוא אומר, ונראה שזה לא מטריד אותו כהוא זה. "ואם היית מנסה לצאת למשל, היו נותנים לך?" היא שואלת, מנסה לבדוק אם גם הפעם ניסה לברוח, כמו ב- 3 פעמי האשפוז בכפייה הקודמות. "אני חושב שכן," הוא אמר לאחר הרהור קל, "אבל אני לא מבקש ולא מנסה." בזאת היא ראתה את החקירה שלה חתומה ונעולה. אין צורך להתעמק עוד. נראה שהמצב בסדר. היא מוציאה את הפלאפון, פותחת את הספוטיפיי, ומקלידה שם של פסנתרן ג'ז ספציפי שמת לפני הרבה שנים אבל נשאר האהוב על אבא שלה מילדותו ועד היום ויישאר תמיד, ביל אוונס והטריו שלו, כי אחרי שנגמר שלב החקירה הגיע שלב ההתרפקות. היא מחליטה להתחיל בalice in wonderland ולהמשיך משם, השירים כבר יגיעו, ואבא שלה יעצום עיניים ויפקח לסירוגין, יהמהם המהומים במקומות הנכונים, לפעמים הן יתמלאו בדמעות, העיניים שלו, והוא יידע לומר על כל יצירה וכל גרסה, איפה הוקלטה ובאיזו שנה ומי חברי הטריו, לא משנה כמה פסיכוזות יתקפו אותו וכמה אלוהים נמצא בחייו או שלא והאם זקנו יהיה מגודל או מגולח. המוזיקה תמיד ידעה לחבר בניהם.

 

 

-

דברים שאני לא אוהבת:

סנטימנטלי מדי?

 

דברים שאני כן אוהבת:

שילוב בין חקירה (השאלות) לזכרונות ילדות

הסיפור היה אמור לסבוב סביב עניין של שינוי משמעותי בפנים של מישהו. לכן הורדת הזקן

נכתב על ידי , 21/10/2021 18:15  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ןמגן ב-28/10/2021 23:37
 



איך מפשילים שמלה


בסך הכל שריר שלא עבד יותר מדי זמן ועכשיו צריך לחזור ולהפעילו... עד שתזכרי שוב: איך עושים עיניים. איך מפשילים שמלה. איך משתכרים. איך רוקדים על הבר. עכשיו זה הזמן, כי אין לך חבר ואין לך אהבה. וניסית למצוא את שניהם במקומות הכי לא נכונים. ועזבת את זה. הרמת ידיים מזה. אז מה האלטרנטיבה, להרקב בבית לבד כששאר העולם את חגיגותיו חוגג. לא ולא! חכו שניה, תנו לי לעלות. לחזור לסיבוב. להזכר לאט. להרפות את השרירים. אני רוצה להפסיק להתאמץ ולהפסיק להיות אחראית. בגלל שאני נראת טוב (תפנימי את זה) וחכמה ומיוחדת (תפנימי גם את זה) יש לי את הזכות המלאה שלא להתאמץ. שיתאמצו קצת בשבילי

נכתב על ידי , 17/10/2021 01:20  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Light_Keeper ב-23/10/2021 00:03
 





95,492
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסתם עוד פנטזיה. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סתם עוד פנטזיה. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)