אלוהים ישמור. כי לכתוב את זה בבלוג השני, ולכתוב באופן כללי פוסטים לפייסבוק ולשים תמונות באינסטגרם ולכתוב גם כאן, כל זה פשוט לא מספיק. וכל הזמן צריכה להוציא עוד, כדי לעבד עוד, כדי לראות את זה כתוב, כדי להכיל את זה, כדי להצליח להמשיך הלאה איכשהו. לדהור על גלים כלשהם. אוף

אני רוצה לכתוב את זה יפה בדיוק כמו שזה היה ובדיוק כמו שזה ימשיך להיות נצור בזיכרון שלי. לא קרה לי ככה המון זמן

מאז הגולש קיט של יולי

שככה נפתח לי הלב למישהו בבת אחת.

וזו היתה פגישה ברכבת

אני חייבת אבל לכתוב את זה מההתחלה גם אם זה לא ייצא יפה כמו שזה היה

אין לי כוח להשקיע. אין לי כוח להוציא מזה משהו ראוי. זה יושב אצלי זה אוכל אותי. במקום להנות מזה שאני בעיר כלכך יפה ועוד כמה שעות רואה הופעה של הראפר השלישי האהוב עלי בעולם 

כוסעמק

אז זה מה שהיה. לכתוב ולשחרר את זה

ירדתי בתחנת רכבת לא נכונה. הוא ישב שם על ספסל אבל לא ראיתי אותו בהתחלה. סחבתי את המזוודה שלי כי היא שבורה ולא מתגלגלת במדרגות ואין לה ידיות אחיזה.

כנראה שנראתי ממש עצבנית וגם אבודה. אין לי מושג

אבל הוא פנה אלי. בחור בלגי. אני יודעת מה השם הפרטי שלו ומאיזו מדינה הוא במקור ובאיזה אזור של העיר הוא גר (אבל אני מקדימה את המאוחר)

אז הוא פנה אלי בשפה כלשהי בהתחלה. אמרתי לו שאני מדברת אנגלית. הוא הציע לי באנגלית עזרה עם המזוודה, להוריד אותה במדרגות.

אמרתי לו שאני עוד בכלל לא שם כי אני לא יודעת איך להגיע לXYZ שאני אמורה לישון בו הלילה.

הוא היה

הכי רגוע ומנומס ואדיב בעולם. השיחה התגלגלה לאט. הוא עזר לי עם הגוגל מאפס, הסתכל, אמר שאני יכולה לעלות על הרכבת הבאה ואז לקחת טראם X Y Z לשם. התלוננתי על זה שהגוגל מאפס תמיד עושה בעיות. הוא צחק ואמר שכן, זה נכון.

היתה לו חולצת משבצות, משקפיים, שיער בלונדיני, הוא היה גבוה ממש. (אני צריכה לכתוב את זה שוב מתישהו, רק יפה)

ואז המשכנו ככה את השיחה ובסופו של דבר הוא הציע בשיא הנימוס המנומס, ורק אם אני לא מפחדת, לתת לי טרמפ למקום שאני צריכה להגיע אליו. כי האוטו שלו ממש קרוב והוא בדיוק היה בדרך מX לY.

ובחנתי אותו לשניה. וידעתי בבטן עמוק ממש שהכל בסדר. היתה לי תחושת ביטחון מוחלטת בו. "אתה לא נראה לי משוגע אז נראה לי שאני אבוא איתך" אמרתי לו.

הוא צחק עוד פעם ופשוט לקח את המזוודה שלי בלי לחכות שאני אסתבך איתה שוב. לקח אותה וסחב אותה במורד כל המדרגות שאין לי מושג איך הייתי צולחת לבד.

ופחות או יותר ישר אחרי כמה צעדים התחלנו לדבר. וסיפרתי לו על עצמי והוא סיפר לי עליו. על המדינה שהוא עלה ממנה בגיל צעיר על המשפחה שהשאיר מאחור (זה קשור למלחמה ברוסיה, לא קריטי הפרטים).

סיפרתי לו על זה שבדיוק סיימתי תואר. אני חושבת שהייתי מאוד חיננית וחיונית. יש לי ערבים כאלה. זה קשור לכל מיני דברים יחד: אני בדיוק מרגישה גם יפה וגם מעניינת וגם מצליחה להסביר את עצמי באנגלית הקלוקלת שאיכשהו לא משתפרת ממש בדיבור למרות שאני מדברת המון ועם כל אחד.

הוא שאל אותי על משמעות השם שיר בעברית. הוא שאל על מה כתבתי את התזה. גמגמתי לו משהו על פימייל מודל אוף דה ישראלי ארמי שהייתי בו 5 שנים. בלה בלה.

ופתאום מגיעים לרכב שלו. ונכנסים. והכל קורה מהר בשטף אחד נעים ויפה. השיחה ממשיכה לזרום. אני מגלה עליו עוד דברים והוא עלי. ובמקביל מתחיל להראות לי את העיר: אני מתלהבת בטירוף מהמבנים. כל המבנים נראים מרשימים כלכך, משומרים מאוד, כאילו מעולם לא היתה פה מלחמה ושומדבר לא נהרס ושופץ ונבנה מחדש. הכל משומר ומרשים ויפה. 

ואז הוא שאל אם יש לי כמה דקות ואם אני רוצה לראות את אזור X Y Z גם. ברור שלא היססתי. אז זה הפך להיות סיור מודרך ברכב שלו. ותוך כדי שהוא מראה לי מהחלון כל מיני מבנים ורובעים ואת התחנה המרכזית ומוזיאון כזה ואחר והאוניברסיטה שהוא למד בה ועוד מלא דברים

פתאום מדבר איתי על אומנות

שואל אותי אם אני מכירה את הצייר הזה והזה שהוא בלגי "משלנו" הוא אמר, אמרתי שלא, אמר לי לחפש בגוגל, בום אני רואה מלא תמונות שאני מזהה, ואומרת לו בהתלהבות בטח שאני מכירה! וזה היה ככה עם עוד איזה צייר אחר,

(כאילו גם זה שהוא היה מלומד, ועובד במשהו בהייטק, וגם זה שהוא מכיר אמנות ובחר לספר לי על זה ולהראות לי את זה, ארגגגגג)

והיו עוד כלכך הרבה דברים בנסיעה הקצרצרה הזו, 

עד שסיימנו. הגענו ליד ההוסטל שלי. הוא יצא מהרכב בלי גינונים מיותרים והוציא לי את המזוודה. נפרדנו שם. והכל קרה כלכך מהר. ולא היתה לי שניה לעכל ולחשוב רגע, אני רוצה בעצם להשאר בקשר עם הבחור הזה. אני פה בערך ל36 שעות אבל אני רוצה לראות אותו עוד פעם.

כאילו חשבתי את זה באופן מעורפל שלא הביא לשום תוצאה. 

והוא נסע משם וזה נגמר והלכתי משם בתחושה נוראית ומדהימה גם יחד

כאילו רצון מטורף לבכות ואושר גדול מאוד בלב

בכלכך מהר גבר נכנס לי ללב ככה

אחרי שחשבתי שכבר זה לא יקרה. שאני כבר לא יכולה. אחרי שאני רק מתגעגעת לבנים גרועים ממזמן כי איתם הרגשתי משהו כי איפה עוד אפשר להרגיש היום

אז אפשר ואפשר להכיר גברים שאוהבים אמנות והיסטוריה ומעריכים דברים והם ג'נטלמנים שחבל על הזמן ובלגים גם

אוף אוף אוףפ

אני סתומה שבעתיים שלא לקחתי שום אופציה לתקשר איתו אחרכך. אניבאמת באמת סתומה שבעתיים

ויש לי עצב גדול בלב למרות שאני אמורה לשמוח ולהנות כי היום ההופעה שבשבילה באתי לכאן בכלל.

אוף אני מקווה שזה יעבור. 

ואני חייבת ללכת לאכול צהריים עכשיו.

1. את הישראלים בבנסקו

כן, הגעתי לנקודת אל חזור. החבורת ישראלים פה עלתה לי על כל הסעיפים האפשריים וגם העלתה לי אותם. אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל: חוסר מודעות טוטאלי למרחב אישי ולזמן אישי, גורמים לך להרגיש מחויבת לבוא איתם לכל טרק, הייק, ארוחה, משקה, או הסעדה שהם בוחרים ליזום,

נעלבים אם את לא באה,

נעלבים כי יש לך חיים,

נעלבים כי את מלומדת והתואר שלך חשוב לך ואת לא דחיינית אז את כל יום כל היום יושבת עם הלפטופ ואשכרה עושה דברים, שלא כמוהם.

אין לי עצבים לזה. 

ההוא שדחף תאף שלו למחשב שלי כשישבתי וכתבתי עבודה במקום הקבוע שאני הולכת לאכול בו צהריים כמעט כל יום. 

זה לא סבבה אדוני לדחוף את אפך למחשבים של אנשים אחרים. הרגשתי מוטרדת מינית, אני נשבעת. אולי זה כי אני והמחשב כבר אחד הם. כי גופי ומחשבי ברשותי. כי לא! לגיטימי! לדחוף! את אפך למחשבים של אנשים אחרים!!!!!!

ההיא שעשתה לי פרצופים כשביום ראשון בבוקר (שהוא יום חופש באירופה אם מישהו שכח) ירדתי אחר כבוד למתחם עבודה עם המחשב כדי ללמוד! ולא הצטרפתי להייק שהיא ארגנה עם עוד חבר'ה - והם מתחילים להוכיח אותי, והכל בצחוק כמובן, בצחוקקקק אחותי מה את לוקחת קשה, אבל את לומדת יותר מדי את כל הזמן על המחשב את לא חושבת? מה עם איזה טיול?

אני לא אוהבת להיות איתם. 

אני כן אוהבת להיות עם אנשים אחרים פה שנותנים לי השראה. כלומר, יש כמה סוגי אנשים באופן כללי בעולם שאני מעריצה. 

אחת מהם זו המנחה שלי לעבודת גמר של התכנית מצטיינים. היסטוריונית וכל זה - אני מעריצה אותה. אני רוצה להיות היא ואני חושבת שכל הדרך האקדמית שהיא עושה ואיפה שהיא עובדת עכשיו זה מודל לחיקוי מושלם בשבילי ומאנשים כאלו אני רוצה ללמוד איך להתנהל בחיים ואלו בחירות לעשות. 

נשים אחרות שיצא לי להעריץ אלו הנשים שפגשתי בפורטוגל בהוסטל בשנה שעברה. כל אחת באה ממדינה אירופאית אחרת, הן היו 3 או 4 אבל אחת זכורה לי במיוחד, כל אחת עובדת באיזה ניהול הייטק או משהו מפוצץ כזה שהיא עבדה קשה כדי להגיע אליו, והן באו לחופשה, והיו בלונדיניות ויפות וקורנות יופי וחיוניות וביטחון עצמי ונחמדות לכולם, הן לא התנשאו. בכלל לא. וכל פעם שיצא לי לצאת איתן או לשהות בחברתן הרגשתי מוקרנת מכל מה שהן מביאות איתן - הדרך בחיים שהן עשו והעבודה הקשה שמאפשרת להן לטייל עכשיו והיחס החם לאנשים ועצם הבחירה שבללכת לטייל לבד כי כל אחת טיילה סולו והן פשוט נפגשו בהוסטל והפכו לחבורה.

זה מודל אחר להערצה בשבילי לא פחות חשוב מהראשון.

פה בבנסקו אין לי מודלים כאלו. יש לי את הנוודים הדיגטליים - לא היה אחד בנתיים שאני מחזיקה ממנו איזה משהו. בסוף כולנו בני אדם. עצלנים לפעמים, לא חרוצים לפעמים. ומשהו התנפץ לי קצת מהתדמית הראשונית שהיתה לי על אנשים שהם נוודים כאלו - או שפה לא פגשתי את החבר'ה הראשונים, אני לא יודעת. 

אני רוצה לפגוש אנשים חרוצים שהגיעו רחוק ולשאוב מהם השראה. 

היה לי עוד דבר שאני שונאת כאן ורציתי לכתוב עליו ואני לא זוכרת מה הוא - אה כן, העבודה הסמינריונית בפסיכולוגיה. 

האמת שאני כבר ממש ומאוד בסוף ואני אחרי פגישה עם המנחה.

השותפה שלי לעבודה נטשה אותי. אני אסיים את זה בקרוב מאוד אני מקווה. אבל אני שונאת את זה. 

ויחד עם העבודת גמר - - אני אהיה זכאית לתואר סופסוף. מתישהו בקרוב.