הרגשת הבטחון הפנימית הבית שפעם היה לי בתוכי הבית שיכולתי לברוח אליו עם השיחות איתו או בארוחות ערב לשבת ולהשלות אותם שהכל בסדר אבל לדעת שבעצם אין לך מקום במשפחה הזאת מעולם לא היה לי מקום כאן באמת מעולם לא

תמיד רק חצי ואפילו פחות כי אם היא נתנה מעצמה את כולה בשבילו אז מה נשאר לי ממנה?

ומחלקת לעוד שתי חתיכות אז נשארתי עם רבע? חמישית? השישית של השישית של השישית.

דווקא עכשיו אבא? דווקא עכשיו אתה בוחר לשים לי את המראה מול הפרצוף לתקוע לי אותה מול העיניים להכריח אותי להסתכל בכל הכוח על הדמות הזאת על הזונה הזאת את שוכבת עם כולם ככה הוא אומר לי, לא , יותר מזה, את מזדיינת עם כולם החיים שלך בזבל בזבל בזבל היו לך חרא חיים שיר זה לא סוד כולם יודעים את זה ואת רק הולכת ודופקת לעצמך אותם עוד יותר

דווקא עכשיו כשאני כאן באוטו יושבת לידך בפנים חתומות ואנחנו חוזרים מהמשטרה שגם שם היית הכי הכי הכי הכי לא אבא שיכול להיות

מי בא לשוטרים ואומר להם "אני רוצה שהיא תקבל את העונש שמגיעה לה, לא פחות מזה" מי בא לשוטרת ושואל "כמה היא תצטרך לשלם בדיוק? איך את לא יודעת אבל? רגע האחריות רק עליה נכון? כן היא מעל 18, אוקי, מצוין"

מי המטומטם מי המטומטם

משהו נשבר. משהו עמום שהיה בי מאז ומתמיד אותה פינה שהוא היה בה, אותו גורם שאמר לי אחרי שברחתי מהאבא הראשון "תתקשרי אליו שיר, הוא יבוא בלי שאלות, מייד, פשוט תתקשרי אליו" אותו גורם שהכריח אותי להתקשר אליו מהבית חולים למרות שנשבעתי לעצמי שלא אדבר עם אף אחד ואחזור לבד כי אני חזקה ואני יכולה מה זה כבר סחרחורות והקאות וכאבים בגב ובראש ובעורף והלם , הרי עברתי דברים הרבה יותר גרועים מזה ואני לא חלשה ואני לא אדבר עם אף אחד אני אקח מונית ואחזור הביתה והם לא ידעו על זה לעולם.

אבל לא, לבסוף נכנעתי והתקשרתי אליו אחרי 4 שעות בבית משוגעים שם והוא כמובן בא, מיד, מהר, וחיבק וניסה לגרום לי לדבר ולא יכולתי ולא רציתי אבל הוא הכריח ולחץ ואני שונאת שעושים את זה ואני כלכך מצטערת על זה אבל לבסוף דיברתי כמו תמיד אני נכנעת להם ודיברתי

אמרתי יותר מדי דברים אמרתי דברים שלא אומרים אמרתי דברים שאפילו לא מעזים להודות בהם בפני עצמך

ובערך שם כבר ההבנה היתה צריכה לנחות עלי בבום

לא קלטתי שזהו, נגמר, אין אפס, מעכשיו הם כבר לא שם.

הם כבר לא שם מעכשיו, מלפני כמה חודשים אפילו, סתם חייתי באיזה חלום שהם תמיד יהיו

אבל הם לא.

ואם הם לא אז גם אף אחד אחר לא. אף אחד לא זאת רק אני נשארתי עכשיו להתמודד להאבק בזרועות חשופות בציפורניים שלופות מול העולם הזה. זאת רק אני עכשיו שאקפוץ גבוה מדי בלי היכולת לרדת. זאת רק אני עכשיו ואתם תשבו ותצפו בי מהצד כי לא רק שלא אתחנן, לא רק שלא אבקש, אברח מכם אפנה לכם את הגב ואלך ולפחות לגבי הזמן הקרוב אני יודעת שלא אשוב.

"את מעדיפה לחיות בעולם שבנית לעצמך. באשליה. את חיה באשליה את מדחיקה כלכך הרבה דברים שאת צריכה להתמודד איתם עכשיו, מיד, עכשיו, כשאני מטיח לך את המילים בפרצוף אחת אחרי השניה, כן אני מבין אותך שיר אני מבין בדיוק את הגורמים שמניעים אותך אני יודע למה את ככה וזה בסדר זה בסדר כי אבא שלך נטש אותך וגם אני לא הייתי מושלם למרות שהשתדלתי להיות שם, אבל אני לא יכול לסמוך עליך שיר אף אחד לא יוכל לסמוך עליך אם את לא תוכלי לסמוך על עצמך וזה מה שחסר ההרגשת בטחון הפנימית הזאת שאין בך פשוט אין ואין מה לעשות עם זה עכשיו והיתה לך ילדות חרא וגיל התבגרות חרא וזה בעיקר באשמתי אני יודע אבל לפחות עכשיו תעצרי רגע תחשבי שניה ואולי תנסי לתקן"

עכשיו זה הזמן לדבר על זה נכון אבא? עכשיו זה הזמן לוודא שאקבל את העונש המסריח הזה. עכשיו זה הזמן להחליט שאני שקרנית ודפוקה ושקרנית ודפוקה. עכשיו זה הזמן לא להיות שם בשבילי.

שלא לדבר על זה ש80% ממה שהוא אמר הן שטויות מוחלטות. אני לא אתחיל אפילו להסביר

כאילו מה בכוח הוא רוצה להכניס אותי לדכאון? שזה עוד נס מדהים שאחרי כל הטירוף הזה אני עוד אופטימית, ובערך מאושרת, ובערך שמחה בחלקי, אז רגע מה רע לך שאתה רוצה שיהיה רע לי? מה כואב לך שאתה כלכך רוצה שדווקא עכשיו יכאב גם לי?

לא רציתי להתחיל למחות וזה היה הרגע הראשון שבו הבנתי שיותר אסור לי לספר להם כלום, לכן אני אפילו לא אתנגד, ובאמת במקום הכי עמוק שיש באותו רגע הבנתי שעל הזין שלי מה שהוא חושב.

אבל זה עניין אחר. זה עניין אחר לחלוטין כי אנחנו מדברים פה על אבא

גם אם לא ביולוגי, עדיין אבא שנמצא פה איתי מגיל שנתיים ויודע עלי הכל ואין לי אבא יותר טוב ממנו כרגע

בבקשה לא, אבא, תלך, לא מתאים לי, אל תבוא איתי, אני לא רוצה אותך כאן

אטום אטום אטום אטום

פשוט מחליק ממנו

אבל כמו עם רוב הדברים שהיו קשורים בחינוך הדפוק שלי

עוד כמה חודשים/שנים תבין את הטעות המרה שעשית עכשיו

כמה חודשים/שנים מאוחר מדי, אין ספק

זה יהיה מאוחר מדי אז ולך תדע באיזה מקום אני אהיה

ובכל מקרה אני נשבעת לעצמי עכשיו שאני לא אבקש מכם

כלום

יותר

אף פעם

לעולם

אתם לא שם בשבילי יותר. נקודה.

זאת רק מילה הרבה יותר מעודנת לתאר אובססיה.

אובססיה זה קקי. אובססיה פירושו לחשוב על דבר אחד כל הזמן בלי הפסקה לרצות רק אותו ולא להיות מאושר כשאין לך אותו.

ואני שואלת, מי צריך את זה. בשביל מה צריך את זה.

זה גורם לך לשכוח את עצמך. זה גורם לך לשקוע בתוך משהו

אפל עמוק שחור כבד לא טוב לא טוב בכלל לא טוב בכלל.

אז לא, אין כזה דבר 

זה מיתוס

זה לא קיים

זה חסר כל ערך

אובססיה

תזכרו את זה 

זה בסך הכל אובססיה

מגעילה

בסך הכל האצתי מאוחר מדי. בסך הכל הוא היה עוד אדיוט שלא פנה שמאלה כמו שצעקתי עליו לעשות.

"תפנה כבר שמאלה מטומטם!!! תפנה!! רמזור שמאלי, נתיב שמאלי, מה אתה עושה?!"

ואני חיה בסרט שהוא ישמע את הצעקות שלי נכון? דבר כזה ענק ישמע את הצרחות שלך, את ההתחננויות שלך.

והוא לא פנה.

הוא לא.

הוא המשיך ישר, המשיך בנתיב הבלתי נמנע להתנגשות ישירה וזה קרה וזה קרה וזה קרה

למה נצמדתי אליו?

בבקשה בבקשה שאצא מזה בשלום בבקשה בבקשה

בכל הפעמים הקודמות, בכל ה"כמעט"ים הקודמים התפילות הקטנות האלה בלב אשכרה עזרו. כי יצאתי מהם. יצאתי והשארתי עוד אדיוט מגודל שלא יודע לנהוג מאחוריי, הרבה מאחוריי.

והפעם לא.

אז למה נצמדתי?

שבריר של שניה מאוחר מדי, וההבנה שנחתה. שבריר של שניה מאוחר מדי.

כשאני מסתכלת למוות בעיניים והוא פשוט לא מבחין בי כי זה "שטח מת" וכל החרא הזה. הוא גדול, עצום, ענק, רק מלהיות כלכך קרובה אליו אני מבינה את זה, יש בתוכו מלא אנשים, למי אכפת מאוד טעות מסכנה של ילדה מסכנה –

לא הרגשתי כלום. זה קרה מהר והיה די מגניב, ממש כמו בסרטים כן

שמיים וארץ שמתהפכים. זאת הייתה נפילה יפה, אמרו לי אחרי זה, "ידעת איך ליפול אה?" בטח, כמו בכל דבר בחיים שלי. תמיד אני יודעת איך ליפול.

החלקה מרהיבה שכזאת. נשארת כמה שניות וקולטת

שמהאופוריה שהייתי שרויה בה עד לפני זמן קצר לא נשאר עכשיו שומדבר. אני לא מרגישה כלום.

אני לא מרגישה כלום. אני לא מרגישה כלום.