צ'יק קוריאה מייצר לי מערבולות של פליאות בתוך הלב כשאני חוצה הלוך ושוב את גשר רוקח-גני התערוכה כמעט מדי יום ביומו, עם המוזיקה שלו שמתבשלת לי עמוק בתוך האוזניים. יש משהו בספוטיפיי הזה. אני יכולה לגלות מוזיקה בלי סוף ולהנות ממנה בימים הבלתי נגמרים שלי. בית חולים, סידורים, בית חולים, גני התערוכה, שוב בית חולים והביתה. בימי ראשון אני מחכה לו שנראה פאודה ביחד, ובימים אחרים יש גוט טאלנט (רואים את זה רק בגלל שהמנחים הורגים אותנו מצחוק. וגם מיה דגן והגומה שלה מקסימות אותי, אם יורשה לי לומר)
אני מנסה להתחיל לתכנן את החיים לטווח רחוק אבל מרגישה שאני מנסה לאחוז בידיים מים שגולשים ממפל אחד עצום, ולא יודעת באיזה זרם להתמקד ובמה להשקיע את כוחותיי ושנותיי אז בנתיים אני על הולד. אני לא הולכת לגלות שומדבר חדש בטיול על עצמי או על החלומות שלי, אלא רק לפחד מהסוף, ולספור בפחד את החודשים עד שתתחיל 2019 כי זאת כבר השנה שאני חייבת להתחיל ללמוד בה. כך לפחות כולם אומרים גם אם לא מילולית, בפניי, זה ברור (להם ולי). לא?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
