בפעם הבאה שאבוא אליו אקרע ממנו את הבגדים, את הג'ינס הממותג והגופיה מבילהבונג. אסרוט את הקעקועים אחד אחד, את השרוול שעל הזרוע ואת הצמידים על הזרוע השניה, ואת הקטן וחסר המשמעות שבצד הצוואר. אנשך את כל החורים: את הסיידליפ ואת השניים שבגבה הימנית, ההרחבה באוזן שהוצרה ו(בנוהלשבת אחד דחפתי לתוך חור ההרחבה נחש גומי צבעוני ואחרי שהוא צחק ונדנד הצמדתי אליו שיניים ונגסתי עד שהייתי צריכה למצוץ את תנוך האוזן עצמה כדי לחסל את השאריות המתוקות)

אתלוש אותםאת הכל בכוח ממנו

ואביט עמוק אל תוך העיניים הירוקות. ואחרי נשיקה אגרסיבית עם הרבה לשון ורוק ושיניים מתנגשות אקבע, "זה כל מה שיש לך הרי. זה כל כולך וכל הוויתך. ופה זה התחיל ופה משכת משהו בי וכאן זה ייגמר" וזהו נקודה

ואולי רק אז אצליח לנער אותו ממני באמת      הוא הפלקט הכי יפה בעולם אבל מה יש לי להעזר בפלקט יפה ועוד בפרויקט שאני עובדת עליו עכשיו בכל כוחי: להיות בנאדם טוב יותר. וזה מה שקשה לאנשים להבין, אף אחד לפני זה לא הזהיר אותי שהצבא עלול להפוך אותי לבנאדם טוב יותר. להשאיר את כל הדברים הרעים מאחור, כי זה מה שהוא עושה בסופו שלדבר: מחלק את העולם לשני חלקים מאוד ברורים, זה, טוב, וזה, לא טוב. זה איום ונורא ואסור. ואת זה תעשי, כי זה טוב וחשוב ואולי אפילו תקבלי ח"ח על זה. וכל מה שעד עכשיו ( = טרום גיוס) עשית זה זוועת עולמות ואין לזה שום מקום בחייך כרגע, כולל החוסר אחריות הכללי של בנאדם מעופף ופרי-ספיריט כמוך. אז תפסיקי עכשיו ופשוט תיהי בנאדם טוב יותר. זהו.

כשיסמין ניסתה לשפצר משהו עם האולר ובטעות חתכה לעצמה חתך עומק באצבע יצא לה כלכך הרבה דם והייתה על הרצפה בחדר שלנו שלולית ענקית ואדומה. שתי הבנות שהיו איתנו בחדר צרחו והבנות שהגיעו בגלל הצרחות צרחו גם ואלה שלא צרחו כיסו את העיניים עם הידיים ומלמלו דברים, ולמה אף אחד לא קורא למפקדת ואוי יסמין לא כואב לך? ושאר דברים לא מועילים בשיט.

אני לעומתן בלי לחשוב או לדבר יותר מדי הוצאתי טישו מהכיס-נייר הקבוע שלי במדי ב' ושפכתי על החתך העמוק המון מים, ואחריזה עטפתי אותו עם הנייר, מתעלמת מהנאקות כאב ובין לבין גיחוכים שלה, כי גם היא כזאת שלוקחת דברים בקלות ולא עושה עניין

כשהאצבע המדממת שלה מכתימה לי את המדים לא יכולתי שלא להזכר באותו הגברת בשינוי אדרת, מקרה שקרה לפני כמה חודשים טובים עם הכלבה שלי, גם כן דם וגם כן קור רוח שאין לי שמץ מאיפה הוא צץ אצלי לפעמים. האוטו שעלה עליה בכביש וברח משם אחרי שראה שהיא קמה על הרגליים ומקשקשת בזנב אבל בחולשה נוראית כל כך, ורק אחרי שהוא נסע היא התחילה לדמם מהבטן התחתונה (עדיין לא ליבב, היבבות יגיעו אחר כך)

הרבה אחרי שלקחתי אותה על הידיים חזרה הביתה והנחתי אותה על המדרס של הקטנוע שתודה לאל שהוא רחב כל כך היא התחילה לבכות ולא הצליחה לעמוד על הרגליים שוב. הטייץ שלי והחולצה המוכתמים מדרבנים אותי לחשוב מהר יותר ולהיות רגועה יותר, אני יוצאת לדרך ומתעלמת ממבטים של מכוניות וצעקות נרגשות, זאת היתה הפעם הראשונה שלקחתי אותה על האופנוע (ממש לא האחרונה) ובמהרה הכף רגל שלי נהיית חמה מהדימום שלא מפסיק, אבל נחלש.

אנחנו מגיעות בסוף לוטרינר והכל בסדר, איכשהו, אני מצליחה לנשום קצת ולהתקשר לאימא להגיד שהכל בסדר

ולא סתם הבנות במחלקה בדעה נחרצת שאם מישהי מאיתנו צריכה לצאת לקורס חובשים זאת אני

רק שיגיע כבר. בנתיים אני זוחלת ונפצעת ומסתערת ומשטחת וכורעת ונעמדת ומתאמנת ויורה על יבש ויורה על רטוב וקוראת ומפקדת ומדריכה ומסדרת

ואני הולכת לאיבוד המון המון בעיקר כשחוזרים לשיגרות: כשאנחנו מתמקמים בבסיס בחזרה אחרי שבועות שלמים בשטח וחוזרת תחושה מוכרת של בית(כמהשזהעצוב) הדמעות גם מגיעות ואני בוכה מלא. וכלמי שבאה לשאול מה קרה רק זוכה ליותר דמעות ממקודם ול"לא משנה" כואב וכנה, כי זה באמת לא משנה, זה יעבור. וזאת גם הצרה של מליון בנות בשטח קטן כלכך אי אפשר לחשוב בשקט ובטח שלא לבכות בשקט

השתי חברות הכי טובות מביאות לי את כל מה שאני צריכה במקרים האלה שזה מבט מבין, טישו ועוד מים לשטוף את הפנים

ואני גם שם בשבילן כשהן בוכות מדי פעם (ההדדיות הלא מובנת מאליה הזו שווה את הכל)

הזכרונות מכים בי בגלים ומציפים לי את הנשמה. (סוףסוף אני במרחב הבטוח שלי עושה מה שאניהכיאוהבת לעשות: שיר של חופש שותה כל ערב. צריך לכתוב על זה להיט שייכנס לרשימות השמעה ויופץ למליוני אנשים. שיר של חופש שותה כל ערב. נשמע כמו שם של שיר של איזו להקת מיינסטרים החברים של נטאשה? מוניקה סקס? 

(איזה כיף זה לא לסגור סוגריים

שוב קאווה שוב קאווה שווווווובבבב קאווה. אפילו עם אבא שלי (לא מדברים על זה) אני מיוחדת שיוצאת עם אבאחורג לברים, קיל מי. 

סתם.

אבל יש לנו מנהג כזה מאז שנהיינו בקשר טוב שוב, אחרי שנגמרו ריבי-גיל-ההתבגרות שוב, ואחרי שנגמרה תקופת ה"התעלמות שלהם ממני" לצאת כל שבוע שבועיים לבר ופשוט לדבר על דברים כי הוא ממש חכם והידע עולם שלו בשמיים והוא נותן לי עצות נורא נורא חשובות.

והוא האבא שגידל אותי ואני מכירה אותו מגיל שנתיים ואני קוראת לו אבא, אכן, מעולם לא קראתי לו בשם האמיתי אפילו בריבים הכי גדולים שלנו והיו מזעזעים

אני כבר בנקודה שלא אכפת לי להתמסטל לידו מרוב שאנחנו קרובים למרות שכל הברמנים חושבים שאנחנו בני דודים או אחים לפחות

הוא צעיר וחתיך

זה אבא.

אני מספרת לו על הבחור החדש והוא מזהה שזה מה שנכון. ועל הצבא ועל דברים וממשיכה לרוקן קאווה (זה נהיה הבירהדובדבנים החדשה שהייתה פעם הסטלה החדשה שהייתה פעם פינלנדיה)

אל תשמעו את האלבום של ג'וני מיטשל "מינגוס". פשוט אל. במיוחד אם חרשתם לפני זה על "בלו" המהפנט והממוטט. זה פשוט יאכזב אותכם. אין מה להשוות בניהם בכלל כוסאימשלך ג'וני מה נראהלך להוציא שני אלבומים כלכך לא משתווים בניהם?

קניתי מלא נוטלה כשהיה לי בית ריק שבוע ואימא זרקה את הכל. חרא אימא אני טוחנת חומי בצבא שזה כמו שוקולד השחר רק הרבה יותר מגעיל, ואפילו את הנוטלה את מונעת ממני עכשיו?

ולמרות כל החומי והמצות ותפוחיאדמה לא מבושלים אני מרזה מאושר ומאהבה

אבל התחלתי מאיזה נקודה נכון. הזכרונות שמצפים לי את המוח שאני מתגעגעת לדבק שוב (אתם לא מבינים כלום. רק אחד מבין.)

הבחור החדש לא מרשה לי. יעני מה זה לא מרשה: כשאנחנו הולכים לים ויושבים על שניצל עסיסי במדזו שבטיילת הרצליה, לא אל תשתי שיר כי את נוהגת אחרי זה. 

כשאנחנו בבר במבצע של שתה כפי יכולתך על למברוסקואים ובירות, עוצר אותי כמה קצת הרבה לפני הזמן. תפסיקי שיר אל תאבדי שליטה.

עוד לא החלטתי אם אניא והבת את זה או לא (סופ סופ מייצבים אותי, סוף סוף)

הזכרונות שמציפים לי את המוח. דברים שלא יחזרו לעולם. דברים. שלא. יחזרו . לעולם. הייתי פעם פסל אנושי. פעם ידעתי שנאה אנושית וטהורה מה היא פעם ידעתי מההן מכות אמיתיות וחניקות ונשיכות. פעם ידעתי מהזה סקס זועף ואלים. פעם הזדיינתי עם יזיזמיתולוגי על המגלשה הכי גבוהה בגן שעשועים פעם

חזרתי שיכורה הביתה אחרי 7 קילומטר מבולבלים של מלמולים, הרדמויות על ספסלים ושקרים למכוניות משטרה שעוצרות לשאול, "הכל בסדר" שקרים. שקרים. פעם שיקרתי שהכל טוב ושומדבר לא היה טוב היום אני אמיתית לחלוטין הכל טוב אנשים הכל באמת באמת טוב

אני מתגעגעת עוד לפני שהייתה לי הזדמנות לזינים אחרים, זיונים אחרים, בנים אחרים, בנים משתנים

לא יהיו יותר בנים משתנים כמה שטוב לי איתו עכשיו, אני צריכה את החלופה התמידית הזאת אני צריכה את הרענון הזה את הקצב והזרימה שלא נגמרת את הפעימה. של. החיים האלה. של . החיים האלה.

לקום ב6 בבוקר ולברוח לגבר רנדומלי תלאביבי מהבית: לרוב הם היו תל אביביים. לפעמים כפרסבאיים. מהכפרסבאי הייתי בורחת אחרי מקלחת איכותית ועוד שתי גמירות לפחות מאחד הויברטורים האיכותיים שלו. 

לבחור שלי אין ויברטור, עליו לקנות לי אחד.

על הבחור שלי להיות קצת יותר זבל אלי. אני לא מבינה למה הוא כלכך טוב אלי . זה אבסורד כי בתוך תוכי אני סתם כלבה מרושעת (לא נכון)

התאמנתי על דניבוי בלהיות חברה טובה, אני יודעת שהוא לאצריך לבקש בשביל שאביא את הירח בשבילו , רק לפזול מעט, מעט!

אני מביאה לאנשים שאני מעריכה את הכל מתוך עצמי. את הכל.

סתם חבל לי שתקופה יפה נגמרה, תקופה של ספונטניות חסרת מעצורים ומליון דברים מגניבים. סתם חבל לי קצת שאני הופכת להיות בנאדם נורמלי רנדומלי מינורלי: הבחור שלי לא אוהב מין אוראלי וזה חבל כי אני אוהבת שהם אוהבים שאני מוצצת להם.

מכירים את הבנות האלה שעושות מה שהן רוצות? שמתעוררות כל בוקר אצל מישו אחר? שאוכלות סושי לארוחת צהריים וחוצמזה כלום כל היום? שמוכשרות נורא וקוראות שירה איכותית וכותבות להנאתן? שיש להן שמיעה אבסולוטית ותחביבים מיוחדים.

אני ההיא הזאת. זאת אני היא. זאת היא אני. (של פעם)

עכשיו אני סתם לוחמת קרבית בבסיס מגניב ספורטאית ומ"כית בהתהוות וחיילת מצטיינת או משהו, ועוד זאת שכולן מקנאות בה כי יש לה לבר מהפלוגה וזה שיאא המגניב ומוציא עיניים לכולם. ושהם הכירו אחרי שהם התגייסו, ממש כמו בסרטים, ואפשר לכתוב עליהם סרט והוא יהיה מושלם.

זהו. האלבום של אלאניס מוריסט יותר טוב משיכולתי לדמיין לעצמי. "ג'גד ליטל פיל". זהו.