אתה גורם לי להתחרמן בטירוף מידיים גדולות, חזה שעיר וזקן לא מגולח. המילה "גורם" מאוד עכשווית בהקשר המסוים של המשפט הזה. אבל אני מתכוונת ל"גורם" מתמשך. לא "is causing" אלא "causes". כמה ימים רצופים של סקס גורמים לי לחשוב על השחרור אבל בקטע לא טוב: יש עניין מסוים בלחכות שבועיים, בכל פעם, במשך זמן ארוך. והעניין הזה מתבטל לחלוטין כשאין שום שבועיים לחכות בהם לאף אחד, כשהכל ואתה זמין לחלוטין בכל ערב ובכל בוקר. ואולי העניין הזה הוא מהות הקשר שלנו. ואולי זה משהו שגם אהבה כבר לא יכולה לתקן.

הכתיבה כמו הנגינה מתנוונות. ישבתי בשבוע שעבר לפסנתר שבסבידור מרכז, והיה לי באמת קשה לנגן שם. קשה פיזית! לא יותר מכמה דקות שהרשתי לעצמי לפספס את ה149 המיוחל ולהגיע ישירות לזה שמגיע רבע שעה אחריו. והתאמצתי באמת, היה קשה אלטון ג'ון והיה קשה ארוסמית. לא העזתי יותר מזה. יצירות אחרות היו גורמות לי לטעות לחלוטין ולהתבאס למרות שאף אחד מקהל הממהרים אל או מהרכבת לא עצר לידי אפילו לא לשבריר השניה להקשיב, שלא כמו ב"בראשית" במיצפה. ואם לאמר את האמת, גם בלי קהל יותר קשה לי. אז עזבתי אחרי ממש כמה דקות

זה כבר לא מה שהיה פעם. אני לא יודעת אם שוב יהיה לי אי פעם מה שהיה פעם. אני לאיודעת אם כתיבה ונגינה אלו בסך הכל שרירים שצריך לפתח, או שמא כשרונות אבודים שאם לא מטפחים אובדים לעד ונסחפים בתוך מרוץ של זמן וחיים.

אין לי זמן והחיים שלי עמוסים מדי; אני לא אוהבת את התפקיד הנוכחי שלי שרווי באחריות בלתי אפשרית לנשוא ובפתירת בעיות מעצבנות מכל הכיוונים של הרבה מאוד אנשים שהם לא אני אבל אני אחראית עליהם בצורה היקפית למדי.

ואולי אם היה לי זמן לנשום, ולחשוב, הייתי מגיעה למסקנה שאלו לא החיים שאני רוצה, ושיותר טוב באמת בכפר שוויצרי או בשכונה ברלינאית, ואולי דווקא להשאר כאן בארץ למרות מה שהם אומרים, למרות כמה שהם שונאים. 

אני לא שונאת. אני מבולבלת להחריד ואולי תמצית הבלבול הזה נשקפת כאן מהפוסט המטומטם הזה שכל החוסר שלמות בו דווקא גורם לי לרצות ולהמשיך שניה, לבטא את ה.. צורך הזה. אני לא שונאת ולא נמאס לי, לא די לי. ודווקא די בסדר. די בסדר פסיכולוגיה ודי בסדר מנהל עסקים, די בסדר בן גוריון ודי בסדר מכללה. זה גם לא שאני צריכה לחסוך מי יודע מה קודם כל כי כבר יש לי, מי היה מאמין, חסכון וגם לא קטן. כי טיול של כמה חודשים ממש לא בראש סדר עדיפויותיי, וכי אני נמצאת במקום שמאפשר לי לחסוך מעל ומעבר גם בלי להתאמץ יותר מדי, וזה נחמד.

יגיע גם היום הזה. היום הגדול, המפחיד, הנסתר. היום שאגיע הביתה עם כתפיים שחוחות מרוב כובד האחריות שהתרגלו לנשוא, שהוסרה מהן פתאום. היום בו אפול על המיטה ואדע שיש לי חופש של יותר משני ימים וחצי. חופש אינסופי; מאז 2013 שהחופשות שלי קצרות להחריד וממוצות להחריד ואני לא יודעת מה זה להיות 4 ימים בבית שלא במסגרת רגילה. שבועיים. חודש! אני לא צריכה לארגן תיק. אני לא צריכה לעשות כביסה. לא עכשיו, לא מחר. אפשר עוד שבוע. אני לא צריכה להיות זמינה במוצש לכל הבעיות שתמיד צצות. אני לא צריכה להזמין אני לא צריכה לאשר אני לא צריכה לבטל אני לא צריכה לדאוג אני לא צריכה לארגן כלום.

חופש משגע. מזהם. מרפא: יהיה לי אותי למשך יותר משני ימים וחצי. וזאת לא חופשה. זה לתמיד; אני אדון לעצמי ולא אחראית על עוד 15, 30, 65 לוחמות. אני ורק אני לבד.

היום הזה יגיע, וביחס ישיר הוא קרוב, וביחס ישר הוא רחוק. שנה או פחות. נובמבר או מרץ, 4 חודשים לכאן או לכאן מעולם לא היו זניחים יותר. מחשבה שניתרה בי ביער מעל כפר קטן שנקרא אטינגן בשוויץ ולא הסכימה לעזוב מאז. מחשבה שניתרה ותפחה ומילאה אותי בחמימות ועוצמה ושיכרון חושים מדהים.

הפחד עזב אותי אני מקווה שלתמיד

והתקופה היפה הולכת להגמר אחרי שבעוד פחות משנה יהיה בי את האומץ להגיד

"אני כבר 5 שנים בצהל. עכשיו די."

הלב שלי מתחמם ועולה על גדותיו דווקא בכפר הקריר מוקף ההרים הזה, קור אירופאי מבודד. אתה מתעניין בי, כל כך מתעניין בי שזה מעורר תמיהה ותאווה בו זמנית. ותקווה ילדותית שהפעם זה באמת, ושזה יצליח ושזה לנצח; 

"אני רוצה שיהיה לך נעים אבל לא מדי, ושעדיין תרגיש בחסרוני לידך"

"אני שומר לך מקום לידי במיטה, יש בשבילך כרית ושמיכה, תבואי הלילה?"

"אני אבוא עוד מעט"

ושנינו מעמידים פנים שמרחק של 4 שעות טיסה אפשר לצלוח בשיחת וואטסאפ אחת, בהצהרות תשוקה הדדיות ולחישות של כמיהה.