בכולם יש משהו שנשבר ממזמן, כולם מנסים לשבור את זה עוד יותר, ואחרי זה מנסים לאחות את עצמם. והנוף המושלג, וההליכה המאומצת, והתיק הכבד, והאוויר הדליל לא עוזרים להם, לא עוזרים לי.
אני משתעלת הרבה ביומיים האחרונים. אתמול הרופאה במרפאת המטיילים קבעה: ברונכיטיס. זאת מילה שקראתי באיזה ספר כשהייתי קטנה וקישרתי בזמנו לשפעת. אבל גוגל מתרגם, בכמה וריאציות שונות: הסימפונות שלך חולות, וזאת סוג של דלקת ריאות.
אני נשארת בכפר היום. הם לא התקדמו, עושים מסלולון הלוך חזור לאיזה ice lake בסביבה ויגיעו עד הערב. אני קוראת הרבה ושותה הרבה ומקללת את קטמנדו בלב. היא והזיהום אוויר שלה שהרסו לי את הריאות, דווקא בימים שאני הכי צריכה אותן.
ואתמול בכיתי בפעם הראשונה בדרך, הוא עצר אותי וסירב בתוקף להמשיך. בהתחלה ניסה לנער אותי בדרך שלו: מה את נשברת? ואני אמרתי בלב, תפסיק לדבר אלי כאילו שאני חיילת שלך, ושתקתי. זה לא שהיה לי קשה במיוחד עד עכשיו: אנחנו הולכים בחלק מהימים 15 קמ ביום, ובחלק מהימים 8. לא בדקתי כמה התיק שלי שוקל אבל סחבתי משקלים גבוהים יותר בצבא. בלילות אני קמה הרבה לשירותים בגלל התופעות לוואי של הכדורי גבהים, שנאת חיי. ובמהלך היום תמיד מוקפת אנשים. שגם זה חדש: החודש שלפני האנפורנה היה רווי במסעותיי היומיומיים לאיכילוב לבקר את אבא. ושם היינו לרוב, רק אני והוא. וה5 שנים שלפני כן, נו, אני לא צריכה לספר לכם. אבל תמיד יחסים שרוויים באינטרסים משותפים.
ועכשיו זה מה שמאחד את כולנו: כולנו אנשים שבורים קצת מבפנים. בין אם זה משבר זהות או משבר גיל ה40. וכולם רוצים לצלוח ולהשיג ולהגיע ולכבוש: היום של הפאס. היום של הפאס! להתחיל ב4 בבוקר או ב6 בבוקר? רוחות חזקות מתחילות לפני הצהריים, עדיף לצאת מוקדם. כמה שלג יהיה? הירידה תלולה ממש? קשה להאמין שזה עוד 2,000 מטר גובה מאיפה שאני עכשיו. ואת זה אנחנו נפרוס על פני השבוע הקרוב, ונעלה כל יום בערך 500 מטר ונקווה לטוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
