זה קשה לאהוב את הארץ הזאת, קשה מאוד. ומעולם לא הצלחתי לאהוב אותה באמת,מתוך תוכי

אבל כשתוקעים אותך שבוע שלם מול נוף  הרים מהמם. קצת מגוש עציון והר חברון וכלכולה של ירושלים שפרוסה כאן לפניי, והחומות האלה והגבעות (כיפות בצבאית מדוקלמת) וגאיות בין לבין. ורואים שם את הגגון? זה מתחם הדורסים בגן החיות התנכי, והבניין ההוא שם זה ההולילנד. ובין לבין יש המון ירוק והמון חום והמון גוונים של המון ירוק ושל המון חום ובלילה הכל הופך לאורות מהבהבים והשטח מתרחב פתאום ואני רואה הרבה יותר והכל מואר ונפלא

לרוץ באוויר הזה יותר מהר ממה שאת מסוגלת ולא לשכוח להסתכל על הנוף שמחזק אותי כי מי חושב על כל קושי וסבל אחר כשדבר כזה נפלא פרוש לך מול העיניים. בעולם אוטופי הייתי בונה כאן את המשפחה שלי, אולי, יחד עם בית גדול על הגבעה הייתי חוזרת למקורות כירושלמית שנולדה פה ועברה למרכז בגיל שבו הכל התפרק

 כששאר הבנות רבות על הפתקים ומי תתקע איפה את הבקשות שלה בקיר הגדול אני יודעת עמוק בפנים שאין לי מה לבקש מהאלוהים הזה. אין לי מה להגיד לו בכלל. אני שונאת אותו ולא בא לי לדבר איתו, אוקי? אנחנו בסכסוך די ארוך שנים, למען האמת. מה אני עושה כאן בכותל, פעם שעברה שהייתי כאן זה היה לפני שנים והייתי עם חצאית ארוכה וחולצה מגעילה ואישה זקנה דחפה לי ספרון ליד ואמרה לי להגיד את התפילה הזאת.

אני בכל זאת מוציאה פנקס ועט אחרי שכולן הולכות וכותבת, לעצמי בלבד. כותבת לעצמי בלבד מכתב לאלוהים הזה שאני לא הכי מחבבת. ושתהרגו אותי אבל בחיי שאני לא מבינה איך אנשים באים מכל הארץ העולם בשביל לתקוע לו בקשות בקיר המזרחי הזה. כאילו מה לעזזל? עד לכאן בשביל לבקש איזה בקשה מפגרת מאלוהים?

אלוהים היקר,

יש לנו מערכת יחסים ארוכת שנים ודי מסובכת. לקחת לי את אבא, אחרי הכל, לקחת אותו אליך. אבל לא לשמיים, הוא עדיין פה בארץ, עם המשפחה החדשה שלו. ואולי זה מה שעושה את הכל להרבה יותר גרוע. זה

פסול מבחינתי שהוא שלך עכשיו, והוא בכלל אמור להיות שלי, כי אני הבת שלו. נכון? אבא שלי, כבר לא אבא שלי, כבר הרבה מאוד שנים לא אבא שלי. כי הוא כל כולו נתון לך עכשיו. ולפי התורה שלך, עדיף לו שישקיע את עצמו ב"דת" מאשר לנסות לחזור לקשר עם הבת הבכורה שלו שקצת סטתה מהדרך ועשתה כל מיני שטויות בחיים שלה, אבל עדיין יש קצת סיבות להתגאות בה, כי באמת שהיא יצאה בסדר, אמנם פה אופנוע ושם קעקוע אבל בגדול? בגרות מלאה, ביולוגיה ביוטכנולוגיה, ועוד הלכה להיות קרבית בצבא, והפסנתר והספרים והיא מוכשרת וחכמה כמו שהוא אמר כל השנים. ובפנימיות שלה תאמינו או לא היא נשארה בתמימות של גיל 13 14, במנטליות היא אפילו פחות (אבל אף אחד לא יודע את זה אלוהים, אז תשמור את זה בסוד) ועדיין. היא לא שווה את היחס שלו יותר?

אלוהים, הרחקת את אבא שלי ממני. ניתקת אותו בכוח

וקשה לי מאוד לסלוח לך על זה, אם אי פעם אצליח. בנתיים אני מתרחקת, מתרחקת בדרכים גרועות מאוד (לכל הדעות)

אני לא משהו בכלל, מבחינת מוסר כללי. ובמיוחד דתי.

ההתנתקות שלי מאבא,בגללך,  גרמה לי לחשוב, לענות לעצמי על כמה שאלות ושאול הרבה חדשות

ולמרות שגדלתי ובגרתי והתפתחתי אתה עדיין אותו אלוהים בשבילי. שלוקח אבות מהבנות שלהם, וזה לא בסדר בכלל

לא באתי בשביל לבקש ממך דברים כמו שכולם עושים. באתי בשביל למתוח ביקורת חמורה ולספר לך שאני לא מרוצה ממך. זה מספיק לי בנתיים. ועדיין לא נגמרו לי המילים.

לא שלך לעולם

שיר

26/5/13

 זה בסדר שזה קורה ואני והחברה הכי יפה שלי

משגעות את הרחבה ואת כל ההיפסטרים גייז פריקס וואטאבר אנערף. הם מצפים לנשיקה ושוב מצפים לנשיקה ושוב ושוב, כשאני טומנת את הראש שלי בצוואר שלה באמצע ריקוד או כשהיא מעבירה יד על החזה שלי בטעות שוב ושוב. וכשאנחנו נצמדות ורוקדות ככה אחת על השניה אחת בתוך השניה כי זה ככה, זה רוק דאבסטפ שמחייב את ה

"את השיר הזה את מכירה?! ואת זה? ואת זה? ואת זה ואת זה ואת זה?" מביש אותי אבל לא, לא ולא זה פשוט לא. לא שומעת מוזיקה כזאת אבל רוקדת  מכל הלב יותר מהלב הכי מהלב כי זאת אני תתקעו אותי איפה שתרצו איפה שבאלכם ואני ארקוד את הנשמה שלי וקצת יותר מזה

הכי משחרר בעולם אחרי שמשתחררים, בחיי

 ומפסיקים לחשוב על  מעצורים פעוטים וחוסר בטחון תהומי פנימי שתמיד קיים והמה אני עושה פה בכלל הזה שתמיד עוצר, מפסיקים לחשוב על זה וזה הכל פשוט זורם והוא

והם 4 חבר'ה שלה שאיתנו ומסתכלים ובוחנים ומתבוננים

ומשחקים לי בשיער בלי הפסקה ואחד הכי הרבה שאיתו אני גם אתמזמז בסוף על הספה השחורה ששייכת לנרגילה במהלך הערב אבל אנחנו מנפנפים אותה והוא משכיב אותי ונשכב מעליי ומנשק בכוח עוצמתי כמו שאני אוהבת ומחבק בכוח עוצמתי כמו שאני אוהבת ונושך מוצץ עושה איקים ולא מפסיק

כמו שאני אוהבת

הוא יותר מדי טוב בשביל להיות סטוץ פשוט ובגלל זה אני אומרת לא לשירותים שהוא מציע, מן הסתם, תמיד הם יציעו שירותים החייבסים האלה שנקראים במלים אחרות בנים ו

הולכים החוצה למכונית שלו לא להזדיין על המושב האחורי אבל כן להשען על האוטו ולדבר. לדבר. לדבר. יצא עם המספר שלי הגבר היותרמדי טוב בשביל להיות סטוץ (ואין הרבה כאלה) (צריך להמציא לזה ראשי תיבות)

(במבט לאחור הוא לא היה יותר מדי טוב בשביל להיות כלום, הוא סתם היה חרמן מת וזה בסדר. הוא בסדר וכיף לי לוואטסאפ איתו בנתיים. כיף לי להחדיר פעם בכמה זמן חוטי הגיון דקים-דקים בין השכבות העבות של המציאות המשוגעת וההזויה והבלתי אפשרית שמציפה לי את החיים בדרך כלל. או של מציאות מגה משוכללת ומוזרה רצחים. תקראו לזה איך שתרצו, החיים שלי פשוט לא הגיוניים.

אז חוטי ההגיון הקטנים האלה פעם ב-, בנאדם שאת נהיית חשובה לו ומתעניין קצת יותר (לפחות בהתחלה, גם אם הוא עושה את עצמו) זה משהו שקצת מסתדר לי בראש, וזה נחמד. עיגול קטנטן של קרן שמש זעירה באמצע כל האורות זרקורים שמסנוורים לי ת'צורה וגם לכל השאר, כל מי שבא איתי במגע או רק חוזה בתופעה

 שתכלס אני אוהבת אותם מאוד, את הזרקורים הענקיים האלה ובהחלט הסתפקתי בהם עד עכשיו, בהחלט, ודחיתי כל אחד שניסה להאיר באור קצת אחר, חלש יותר, חיוור אבל מזמין וחמים קצת יותר

דחיתי את כולם אבל עכשיו אני מתחילה להפתח שוב (התחלתי למען האמת אחרי הגיוס, פתאום אני שמה לב) לזה שנהייתי פחות דוקרנית וקרה ושבויה בדמות הפרי-ספיריט שלי.  וזה נפלא גם אם זה זמני. זה בהחלט נפלא