היום אחרי שיצאנו מהמקלחת המשותפת החלטתי ללבוש את השמלה היחידה שהבאתי לטיול. בין סופטשל של קולומביה למקלות הליכה בשביל הטרקים לנעלי הרים למכנסי טיולים של נורת' פייס, אין הרבה מקום לבגדים שאני עלולה להרגיש יפה בהם. לנפאל לא הבאתי שומדבר יפה. הפעם לגאורגיה, הבאתי את השמלה. ואחרי שבועיים וחצי שהיא נמעכת לה במוצ'ילה, היום אחר הצהריים היתה הפעם הראשונה שרציתי ללבוש אותה.

והמבטים ברחוב שבכפר הקטן לא מרפים. אני נהנת, אוחזת בכף ידו, נצמדת לגופו (רוצה לכתוב: הגדול, המגונן). קורנת אליו ואל כולם. יודעת שאם הייתי מממשת את החלום קודם כל ומטיילת לבד, לא בטוח שהייתי מרגישה בטוחה להסתובב בכפר הנידח בשמלה הזו. המבטים מלווים, שוקקים ומפשיטים ומה שהיה נוח לשיר המורדת 2014 לא נוח לשיר הנודדת 2018.

מה שיפה לצפון גאורגיה יפה גם לי: מגדלי הסוונאטי, שהוכרזו על ידי אונסקו כאתרי מורשת עולמית, ואני יכולה לטפס על אחד כזה ולהתפעל מהנוף. מוזיאון אתנוגרפי. גבול רוסיה קרוב כל כך, מרחק הליכה. המלכה תמר, ששלטה כאן במאה ה12 (שמרוב שהגאורגים מעריכים ואוהבים אותה, הם קוראים לה מלך.)

לכתוב בלוג על טיול בלי לשים תמונות מרגיש לי כמו להסביר לעיוור איך נראים הצבעים הכי יפים בעולם. אבל אני לא רוצה לשים כאן תמונות. אין לי סיבה ממשית לא לרצות: אני כבר לא קצינה ואני כבר לא אחראית על חיים של אנשים. אני כבר לא אחראית על כלום, למען האמת. ואני כבר לא מפחדת שימצאו אותי (באמת?) ואני יכולה להפסיק להזהר ולהסתתר ולקנא עד מוות באנשים אחרים, שמעיזים. שמגשימים. שמצליחים.

בנתיים אני אמשיך לנדוד בשוליים של העולם, נבלעת בין צללים. בלי תמונות ועם המון מילים.

אני מאשימה אותך באי הגשמת החלומות הפרטיים שלי

אבל מצד שני, יש מישהי כאן בחדר

שבוחרת לסיים איתך במיטה

כל יום

מחדש

(ולמה אני לא מעיזה להכנס יותר פנימה, רק חולפת על פני חלונות ראווה שיש בהם פסנתר? ולמה אין בשומקום בעולם אי בודד אחד, או מרתף, שאוכל לנגן בו כל היום וכל הלילה? ולמה התעצבנתי, כעסתי, רתחתי מזעם פנימי, כשהוא רצה משומקום לשים ביוטיוב את For Alice, שאני יודעת לנגן מגיל 8, ואנחנו  עכשיו בכלל במשחק קלפים שותים תה ג'ינג'ר קופאים מקור למוות באמצע האנאפורנה, ואני כולי עם שיעולים והוא כולו מסטול ומעושן ומה הקשר עכשיו בכלל, הFor Alice הזה, ולמה בחרת לכווץ לי את הלב עם זה עכשיו, ולהדהד בי שוב את תחושת ההחמצה? דווקא כשאני במקום הכי גבוה בעולם, דווקא שאני עם חברים אמיתיים, דווקא כשאני קצת חולה? למה בחרת להזכיר לי עוד חלון ראווה אחד, שאחלוף על פניו לנצח, בכמיהה. למה?)

יכולנו לצאת עכשיו כדי להספיק להגיע להר עד הזריחה. אני יודעת מה יקרה: נישן עד מאוחר, נקום לארוחת צהריים במסעדה המגניבה של הקרפים עם הנוף לאגם, אחרי זה נחזור לחדר. אני אקרא והוא יראה סידרה, ככה עד הערב. ואז ניפגש עם איזה חבר שבדיוק סיים איזה טרק ונשים את הכביסה כדי שתהיה מוכנה למחר, לפני שחוזרים לקטמנדו. ואחרי זה שוב טיסות

אני חושבת על כל ה

טרקים שלא עשיתי כאן

כאילו זה משהו שאני מפספסת, משימה שדילגתי עליה

כל הג'וינטים שלא עישנתי

כל הפעמים ששמעתי עברית והסטתי מבט הצידה מהר

ועל כל הזריחות שאוכל לצפות בהן גבוה

מאיזה הר אחד

שאף אחד לא מכיר