רציתי לכתוב לך פוסט וזה מאוד אני, ומאוד בנאלי בשביל מישהי כמוני. לא נראהלי שבאמת ציפית למשהו אחר

אז מזל טוב יקירי, האיש שעשה את החצי שנה האחרונה של לפני הגיוס (וגם קצת אחרי) להרבה יותר מגניבה, מצ'וגעת, מרוגשת ממה שהיא הייתה עלולה להיות בלעדיך. לא להרבה אנשים קל לגרום לי להרגיש בנוח כלכך, ולעשות מה שבא לי לידם ולהתלבש איך שאני רוצה ולהתנהג איך שאני רוצה בלי לחשוב מה אם ומה הם חושבים. כי אתה כזה כי אתה .. מקבל אותי כמו שאני וזה נפלא. באיזה שלב שהוא סיפרתי עליך לאבא קצת, בשושו כזה, בלי להכביר בפרטים. ברור שהוא לא הבין שומדבר מהקשר הלא ברור הזה. "תנסי להמשיך את הקשר הזה איתו אבל בלי סקס. נראה לך שהוא ירצה להשאר איתך בקשר בכלל?"

טוב אז קודם כל... למה לעזזל נראה לט שאני ארצה לנסות אפילו?! בתור מישהי ששבועיים בלי זיון מחרפנים אותה לגמריי. 

דבר שני, כאילו דה. אם יכולנו לבלות יומיים באילת לבד בלי לחשוב על סקס בכלל, אוףקורס ווי דו.

אני לא ממש יודעת לדבר אז אני לא אומרת לך שאתה כמו אח בשבילי כשאנחנו יחד, אבל זה בסדר, אתה עושה את העבודה הזאת בשבילי די הרבה (וגם טורח לציין כמה שזה קצת סוטה, נכון. אחים שמזדיינים. אבל זאת האמת)

אני לא שוכחת כלום. את הירידות והמורדות. והעליות האילתיות. את הקטעים המפגרים שעשיתי לך בגלל דברים טיפשיים, את זה שלא ויתרת עליי אף פעם, לא באמת, ואני למען האמת הרבה פעמים כן הייתי מוכנה. ומחקתי את המספר והחזרתי אותו, ומחקתי שוב והחזרתי, עד שהתאפסתי על עצמי לקח זמן כי התבלבלתי, עד שהבנתי שאתה לא אחד מהם –

גם אם החלטת להתקשר אחרי 3 שבועות שאני החלטתי לא לדבר איתך בגלל איזה אסמס מטומטם, עניתי, וזה הוביל לנסיעה אליך ב3 לפנות בוקר כשלמחרת תכננתי את הטיול המיתולוגי לחרמון. וזה היה בדיוק כשעברת דירה ואני לא אשכח את התמונה הזאת בראש לעולם: המזרון החשוף ממצעים באמצע החדר הריק בתוך דירה בתוך בניין טיפוסי לחלק הזה של העיר. ונשכבתי לידך עם אינספור השכבות עליי ונזהרתי לא להירדם, ועשינו מה שעשינו ועפתי משם ב6 בבוקר לנסיעה המרהיבה שמתועדת פה

ושוב קרו דברים כאלה ועוד יקרו

בקיצור, נשמה. אני מקווה שלא ייגמרו הלילות האלה של השיטוטים באלנבי והשיחות אל תוך הבוקר, בלי הפסקה, בלי רצון להפסקה, בלי שאיפה לעתיד כל שהו חוץ מההווה הנפלא שאנחנו נמצאים בו עכשיו, מסתובבים ברחובות ומדברים על הכל,כולם, כולן. של האלכוהול שנשפך של פגישות אקראיות במסיבות רוקנרול עם אימו-פריקים שחשים את עצמם, של ריקודים בעירום במסיבות קטינים, של מועדוני סאדו ושלישייה בשירותים. של שינה צמודים אחד לשני על המיטה שהופכת להיות בלילות כאלה להכי נוחה בעולם, וסקס של בוקר, או לילה, או בלי בכלל, איך שרוצים, איך שמרגישים, ליטרלי איך שבא.

ומוזיקת-אתה. ולהשאר במיטה אחרי שאתה הולך לעבוד ולבוא אליך אחרי כמה שעות למסור את המפתח, להשאיר לך הפתעה קטנה בדירה (בפעם האחרונה לא סידרתי יותר מדי, נכון? נראהלך שהייתי צריכה להסתפק בכוסות הפעם? נשבעת שהיה מבולגן ומלוכלך אבל, מה!)

כשהייתה לי את תקופת ההשתמטות בראש ידעת באופן חד וחלק שאני צריכה להתגייס. שיעשה לי טוב, למי שאני לעשות את זה. והתגייסתי וצדקת. והיה לי משברונים פה ושם, ועזרת בכל פעם שהייתי צריכה ,וזה לא המון פעמים כי אני לא מתוודה על החולשות שלי המון פעמים, אבל בפעם-פעמיים שהיו היית שם בהחלט

אמנם הולך להיות לי לחוץ עכשיו (נהה, איזה לחוץ, אני מאושרת, אבל מאושרת שזמינה לעולם-שהוא-לא-צבא 4 ימים בחודש, מעכשיו. ובעוד 4 חודש כשתיגמר ההכשרה זה יהיה 6 ימים. אבל נו) אבל אתה מהאנשים האלה שאני יכולה לוואטסאפ להם גם עוד חצי שנה, אם יווצר מצב שכזה, "חצי שעה אני אצלך", להגיע עם הסושי.. ואם תבקש אז גם עם בירות.. כמו תמיד. כמו שאני יודעת, ואוהבת, לתת לך, כי זה עושה לי טוב, כי אתה עושה לי טוב בדרך לא מחייבת ומשחררת וזה נפלא.

אה נו וביומולדת גם מאחלים נכון? שתתקדם בעבודה. שתלך ללמוד את הדבר שיעשה לך רק טוב והרבה. שתעבור לגור בעיר היפהיפיה ההיא. שתתקדם לאן שאתה רוצה, ותסדר את חייך איך שאתה אוהב. שתמשיך להיות מאושר בחלקך ולקבל את מי שאתה בשלמות כזאת שאין להרבה אנשים בכלל

(שתביא אותי לבקר עוד הרבה אצל דודה שלך עם העיזים והילדים החמודים ההם)

(שתעשה כבר רשיון לאופנוע!)

ושתלמד לנקות כוסות!!!

חבר יקר, באהבה עצומה, מזל טוב ליום ההולדת, ומי ייתן שעוד 3 שנים (שנתיים ו6!) אתה יודע לאן ניסע...

אני יודעת שמה שאני רוצה שירוץ לי בראש מגיע כשכואב לי מאוד ומשעמם לי מאוד ולא מרגש (או שדווקא כן מרגש איפשהו עמוק בפנים) מאוד וזה חייב להיות יותר מימים ספורים, שבוע, איזו רגילה נחמדה למשל, בשביל שאני אצליח לשבת ולכתוב כמו שצריך.

השאיפה הזאת לא נעלמה ממני עדיין, אפילו שבמשך ה3 חודשים הראשונים אחרונים לא הצלחתי לכתוב כמו שצריך, ככה אני מרגישה, למרות שפה ושם האותנטיות כן משתפכת בזרמים קטנטנים ואני מצליחה להתחבר לעצמי. לרוב אני סתם עוד מורעלת בקרבי שעושה חיל, ואיזה מקום יש לכתיבה ולבלוג ולהררי התשומת לב שדרשתי פעם מהעולם אם באינטרנט ואם באלנבי, בתוך מי שנהייתי? הלוחמת שהפכתי להיות? לשפצר אפוד ומחסניות וקסדה וכומתה ודיסקיות ושיפצורי-נשק באופן ששואף לשלמות זה נחמד והכל, אבל מה עם השיפצורים של הנפש? היכן הם

בשבועות שלי שמה שומדבר לא מעניין אותי חוצמלגמור את היום על הצד הטוב ביותר, וזה צורך כלכך כלכך הרבה אנרגיה, הררי אנרגיה (וגורם לי ללכת לישון על המזרון הצר והדק כשהנשק הקר חובק אותי מצד אחד והסק"ש עוטף חצי גוף מאושרת ומסופקת בצורה עמוקה מאוד שאני לא הייתי רגילה לחוש שנים, אולי. הכאבים ברגליים ובידיים והשרירים שמסרבים להפסיק לרעוד ממאמץ והפעימות לב שעוד לא נרגעו מהריצה או המסע או האנלאיודעת מה האחרון, כל אלה, עושים בי פשוט, תחושת אושר מסופקת עמוקה, מאוד, תחושת הדבר הנכון, תחושת הדבר הנכון -)

 ואין לי זמן לכלום אחר.

אבל אני לא צריכה כלום אחר; מה חסר לי ככה? כשאני כן עושה עד הסוף דברים, סוף סוף. כשמעריכים אותי. כשמקבלים בי דברים שאפילו אני לא מקבלת בעצמי, כשאני מוצאת את החופש שלי במקומות מוארים לשם שינוי ולא אפלים ומשונים כמו עד לפני זמן קצר ,כשאני כן מצליחה להתחבר לאנשים סוף סוף, אחרי שנים של שתיקה וריחוף מתמיד בעולמות דימיוניים משלי שיצרתי לעצמי בראש – גיבורת על, מלכת העולם, ספיישלית ברמה, ליגה מעליכם – ועכשיו אני חלק מכולן ואני כלכך אוהבת את זה. וזה הרבה יותר מבסדר להיות אותו הדבר. וזוהי זוהי ההתבגרות אולי יותר מאשר הכל, לקבל את העובדה שאת לא שונה, וזה נפלא, כי את חלק מהן, והן חלק ממך, והן מקבלות אותך כמו שהרבה לא לפני זה כי לא נתת להם את מקום בחיים שלך

אבל עכשיו את כן, מניחה לעצמך ולכולן, את משחררת קצת, את נפתחת למקומות טובים יותר

זאת תחושה שאני לא יכולה להסביר

זה שינוי שאףפעם לא חשבתי שארצה לעבור. אבל זאת אני עכשיו, וזה ככה, וזה טוב יותר משאפשר לדמיין

רק צר לי על המילים שאין להן זמן להכתב, ולהחשב מלכתכילה (להיווצר במחשבה) ועל מוזות ברחניות שנעלמות עוד לפני שאני מספיקה לעכל כי הלו"ז צפוף רצח ואין זמן לכלום עכשיו, בטח שלא לשבת ולנסות להזכר, כלומר לבהות באוויר

 אחרי שסיימת לאכול ב4 וחצי דקות שיר! כי צריך להספיק לחזור לפלוגה, או לרוץ לאנשהו, או לצעוק משהו למישהי. אז תכניסי את הדף הקטן עכשיו שהוצאת מהפנקס עוד לפני שהספקת למלא חצי ממנו באיזו מחשבה חולפת שאת מנסה לאחוז ולקבוע בעצמך בכוח בשביל לזכור, פאקינג לזכור כמו שפעם זכרתי סטואציות שלמות שרצו לי בראש באמצע הנסיעות הארוכות על כבישים מהירים על האופנוע לדוגמה, או באמצע הלילה לדוגמה אחרי שאחד מהם היה גומר ומנסה להרדים אותי ולא באמת מצליח, לעזזל, לא באמת –

ועכשיו אני לא זוכרת כלום. ולא כותבת כלום למרות שהמחברת הכחולה הגדולה מלאה במילים שאני מקפידה לכתוב כל יום כמעט בכמה דקות האחרונות של השעת ט"ש אני מרגישה שאני לא באמת כותבת כלום

וזה חבל אבל חוץ מהאובדן המסוים הזה (שעוד יחזור?) אני מרגישה, פשוט, חבל על הזמן

לא יודעת לכתוב כשטוב לי אז כותבת על מה שרע, מבינים? אבל לא רע לי שם. לא רע לי שם בכלל.

(עכשיו רק צריך להוריד את ה7 קילו האלה שעליתי ב4 חודש)

(הן טוענות שנשארתי כוסית ואיך לעזזל 7 קילו, לא רואים עלי כלום, ושזה בטח הכל שרירים. אבל משקל לא יודע לשקר, נכון?

ואחרי שהרבה בנות התבכיינו מישהי חמודה אמרה שהמשקל לא תלויב מספרים, אלא במה שרואים ובאיך שמרגישים. הבעיה היא שאףפעם לא ידעתי להסתכל על עצמי בעיניים בהירות ואובייקטיביות לחלוטין, ותמיד זה היה דרך עדשה מטושטשת-מלולכת לרוב , מטונפת אפילו אפשר להגיד? דרך המבטים שלהם אולי - שתמיד העריכו לי בגוף כל איבר אפשרי, במיוחד הבלוגרים "אה, אז זה באמת נכון מה שאת כותבת על הגוף שלך כל הזמן -" לא, כי אני משקרת, הא? והותיקים עוד זוכרים את התמונות (די!צומי!להזכיר!את!התמונות!!)

רק דרך מבטים של גברים חרמנים מטווח הגילאים שלי עד וכולל 32, שאוהבים חיה חופשיה אופנוענית שלהוטה על מציצות, מכות, ספאנקים, שלישיות ורביעיות - ידעתי להסתכל על עצמי.

וזוהי הצרה כולה, כוסעמק. המשקל תלוי במה שרואים ובאיך שמרגישים, זה מה שהיא אמרה - אז להסתכל אני לא יודעת, ואיך להרגיש את עצמי כבר מזמן שכחתי - אני אנסה להאמין להן, נכון?)

אה וגם אבוש התקשר ולא עניתי והוא השאיר הודעה והשתמש בשם חיבה המיוחד שלו אלי מפעם (אני מתגעגעת אליו, לא אליו, אל השם. ואני שונאת את זה) ואחרי הפעם האחרונה אני לא יודעת מאיפה אני אצליח לשאוב את הכוחות לחזור אליו. אם וכאשר

היום בארוחת ערב זה קרה, התחלתי לבכות בשקט ואימאבא ראו ואבא שאל "זאת שביזות יום א' שהגיעה קצת מוקדם מדי לא?" ואני אמרתי שזה לא שביזות זמנית, זה יותר מזה.

והם שאלו ואמרתי להם שאני לא חוזרת לשם הפעם, אני לא מסוגלת. אני רוצה להשאר כאן לנצח ולכתוב לנצח ולחזור לעבוד, כמה שאני מתגעגעת ללחזור לעבוד למרות שהבטחתי לעצמי שאני לא חוזרת למקומות שהייתי בהם אי שם מאחור אףפעם ותמיד שואפת להתקדם. אבל אני פשוט לא מסוגלת לחזור למדבר הפעם תבינו אותי אני זה עושה לי רע זה מכבה זה מאדש אותי אתם לא שמים לב?

"אתם לא שמים לב איזה אדישה שנהייתי" והם אומרים שלא.

הם אומרים שוב את כל הדברים הרגילים שאני כבר לא יכולה לשמוע שמהצד אני נראת טוב יותר מתמיד, ומתפתחת יותר מתמיד, ומתקדמת, בהדרגתיות בריאה, ושזה טוב לי, וזה עושה אותי טובה יותר.

והם אמרו עוד דברים שגרמו לי להפסיק לבכות בסופו של דבר אני צריכה להזכר כל פעם מחדש מה המטרה הסופית שלי , כן?

לא לדשדש במקום לעולם. ללמוד כל הזמן עוד ועוד ולהתקדם עוד

וזה בסדר שקשה ועצוב ולא כיף, זה בסדר גם אם זה לחודש וגם אם זה ל3 שנים

כי צריך וזה ככה

ובסופו של יום אני אסתכל לאחור ואקלוט כמה למדתי כמה הרבה פאקינג למדתי

שלא הרבה אנשים בכלל יכולים להגיד את זה על עצמם

ושנשארתי שם עד הסוף ונאבקתי בהכל כולל היצרים כולל הכל

וגם אם היה לי רע 3 שנים זה רע הכרחי. זה רע הכרחי ואני חייבת להבין את זה

שאני לא יכולה יותר לחיות בחלומות שלי כמו שחייתי בהם לפני זה

זאת הייתה תקופה נהדרת שנגמרה

ואני מתגעגעת אליה, שלא תחשבו

לשיר שהייתי פעם שיר של חופש

שחיה על סושי ושוקולד ומרזה כל הזמן. שעושה מה שבראש שלה עם מי שבראש שלה. ומעשנת מה שבראש שלה ושותה מה שבראש שלה, וישנה איפה שפאקינג בא לה ולפעמים גם בכלל לא

 שנפגשת עם אנשים מהבלוג, וזורמת עם מי שהיא רוצה באיזה מסיבות שהיא רוצה, וגם עם אנשים מהרחוב. ובני 20 ומשהו ובני 30 ומשהו

שרוכבת בכל הארץ עם האופנוע ולוקחת את עצמה לטיולים האלה בשיא הספונטניות

אני מתגעגעת אליה

כרגע אני קצת היא וקצת לא, קצת השתנתי וקצת נשארתי

אני לא יכולה לחזור לאחור להיות לגמריי היא

כי אני רק מתקדמת מכאן ואני בתהליך ההתקדמות שלי שלא תלוי בי וזה קורה בלי מאמץ מצדי כמעט זה הצבא נטו "אשם"

הוא לא אשם כמו שחשבתי , זה בסדר

ואני לא אוכל לחזור לאחור

וזה באמת באמת בסדר כי מי יודע מה יפרח מתוכי אחרי זה, עוד מעט, עוד קצת

מי יודע

ואולי אני אהיה הרבה יותר נפלאה, ואולי אני קצת, טוב אני די בטוחה, שאני כבר קצת בנאדם טוב יותר

שאכפת לו יותר. וחשוב לו יותר.

אולי אני אהיה הרבה יותר נפלאה?

סימנים מדאיגים שצריכים להדליק לי בראש נורה אדומה.

זאת היתה הפעם הראשונה שאלכוהול זמין בכמויות וזה מן הכל כלול ב30 שקל בלבד ואני פאקינג. לא במצב רוח. לשתות.

מי היה מאמין שאני בכלל אגיע למצב כזה שאני מודיעה לעולם ומסבירה שוב ושוב למי ששואל ולא מבין למה לעזזל אני לא שותה שזה בגללש אין לי מצברוח לזה!? וממתי אין מצברוח ללשתות?!@ פפפ. ואשכרה סיכמתי את הערב הזה עם חציליטר טובורג זהו!!! ועוד שכב לי חציליטר סמירנוף בתיק ו4 אקסלים ולא עשיתי עם זה כלום ולא רציתי בכלל

כוסעמק איתי, מה, מה 

אז זה אחד. שיש לחשוד.

דברשני, לא הייתי עם אף אחד ויכולתי לנסוע להיות עם הקיבוצניק ולא רציתי ולא בער לי בשיט. לא בוער לי כבר, הם לא בוערים לי כבר. ממתי. בנים. לא. עושים לי . את זה. מה???

סימן שני שיש לחשוד בו

פאק מה נהיה ממני? יצור אחראי שומר חוק וסדר ולא מתפרע? מה נסגר? מה באמת נסגר?

(הבעיה היא שאני לא מרגישה שאני נהיית נפלאה יותר אני מרגישה שאני נהיית רגילה יותר ומשעממת כלכך ולא מגניביוחדת בכלל כמו פעם, ףףף. וזה היה פעם לא רחוק . לא רחוק. וזה פעם שעוד קיים לפעמים אבל בכמות ערבים שהולכת ויורדת באופן משמעותי.

זוכרים שהייתי שמה פה סרטונים שלי אחרי סקס כשהפרטנר מאחוריי או סתם ערומה עם שמיכה עליי וזהו? והתמונות וכל זה (לא רק בבלוג, ברחבי ישרא,)

איפה אני?