למה מגיע לי להיות נאהבת בעצם, אם אני כל הזמן רק בוגדת סדרתית, אם אני מדמיינת בלי סוף חיים אחרים, בערים אחרות, עם גברים אחרים והתנהגות אחרת, ובגדים אחרים ושיר אחרת, ואני לא מעריכה את מה שיש כי אני מהאנשים האלה, שלא יודעים אףפעם להעריך את מה שיש, ואני לא מרוצה מהכאן והעכשיו, ואני תמיד נזכרת, ותמיד עצובה, ותמיד שוקעת וקשה להחזיר אותי, וכלומר כשזה לא יהיה איתך (איתו, זה תמיד יותר קל בגוף שלישי) אז יהיה לי קל כלכך לברוח למקום הארור והמוכר כי לאנשים חלשים שרק נראים חזקים מבחוץ יותר קל לבכות כשהם לבד, וכשלא נקשרים וכשעוזבים וכשהכל זמני וחד פעמי כמו שידעתי לעשות מצוין פעם, הרבה יותר קל להשאר לבד, ונכון שהכאב שם והכאב שווה את זה, תאמינו לי, been there done that וכל השיט.

אבל זה דפוס חוזר (שונאת את הצמד מילים המלוקק הזה) דפוס חוזר של מישהי שלא יכולה להשאר יותר מחודש לבד בלי להשתגע ולחפש מהר תחליפים, זולים ככל שיהיו: לפני זמן לא רב נפרדנו בגאורגיה (לא נפרדנו זוגית, נפרדנו רק פיזית) וידעתי שהאי שפיות שלי תגיע והנה היא כאן, מלחכת, וזה כמו שהיה  לפני כמעט שנה, כשהיית בדרום אמריקה חודש וחצי, ולקראת החזרה שלך כבר לא יכלתי לשאת את זה וכמעט שמעדתי, מה זה כמעט, בגידה זה לא רק פיזית, זה הרבה יותר מנטלי בכל כך הרבה מובנים.

אני בוגדת סדרתית ולא מגיע לי להיות נאהבת. כמו הדוסים שמסתירים את העיניים ברחוב ועוברים למדרכה השניה בא לי להיות מסוגלת להסתיר מחשבות ולהתרחק לתמיד מהצד האפל והמלוכלך הזה. 

וזה שם וזמין ומחבק ומוכן לעטוף ולקבל, לקבל כמו שאני. יש בכל מיני ערים כל מיני בנים שמחכים לי, גם בלי לדעת בעצם, שעם עוד טיפטיפה דחיפה אני עלולה לחזור מהר מכפי דמיונם. 

זה כמוס ומפחיד ולמרות שזו תופעה מוכרת ולא נדירה, רק עכשיו אזרתי אומץ לכתוב עליה, וזה לא הופך את זה לקל יותר, בכלל לא, אפילו להפך

ההרגל ההרסני שהיה לה, בלילות נדודי שינה שכאלה להכנס לערוץ יוטיוב של החנות שלו (שכבר הספיקה להתפתח למספר חנויות בסניפים שונים, לפי איך שזה נראה) נבע מהמקור האפל, הנזקק, החלש והצמא לו ביותר, שהיא מנסה נואשות לא להתייחס אליו, לא להזינו, שפועם בה כבר מעל ארבע שנים. בזמנים לא קשים מספק אותה לדפדף לו קצת בפייסבוק, ולפעמים רק בהייה ממושכת בתמונת פרופיל בוואטסאפ מספיקה (את כל ההודעות שהיו בניהם הקפידה למחוק) אבל לפעמים נועץ בה הצורך האכזר והמר הזה, לצפות בסרטונים, שהיו מערבלים בה  זכרונות באינטנסיביות פתאומית כמו מנת יתר של הרואין בשביל סטלן ממוצע שרגיל לעשן ג'וינטים פעם ב

והיא הולכת בערוץ היוטיוב לסרטון המעודכן ביותר, זה שיצא לפני שבועיים בסך הכל. מקווה שלא רק ישמעו את קולו מסביר על המוצר, אלא גם יראו את פניו, את גופו, את אופן דיבורו.

ואכן. הסרטון מתחיל כשהוא רחוק יחסית ומאחורי שולחן. הוא פותח קופסה ענקית בעודו מדבר בטבעיות למצלמה, ובאסרטיביות שמחרמנת אפילו אותה, ששהתה בסביבת גברים אסרטיבים במהלך רוב שנותיה האחרונות בצהל היקר. היא ישר שמה לב להבדל במשקל ובמבנה גופו: מעט מלא יותר, כרס של גיל 40 פלוס, אבל זה מחמיא לו באיזה שהוא אופן, ותודה לאל שהוא גילח את הזקן ההיפי שהיה לו ולא התאים לו בכלל. וגם בשיער הוא עשה משהו נחמד, בקיצור, הוא נראה טוב. ממש טוב מזה שנים, וזה עשה לה את זה כל כך.

היא ממשיכה להביט בסרטון בלי באמת להקשיב לתוכן דבריו הנמרצים: כשהוא קורע את האריזה וזורק את המכסה הצידה, היא מתרכזת בדרך שבה שרירי ידיו משתרגים הלוך ושוב ונזכרת, בדרך שבה היד הזו אחזה לה חזק בגרון, בדרך שבה אצבעותיו נכנסו לה לפה

אחרי עוד כמה משפטים, הוא כמו מרגיש את מבטה הרעב מבעד למסך, הוא עוקף את השולחן על מנת להתקרב למצלמה כשהקופסא בידיו, שהמוצר ייראה לפרטי פרטיו, וסוף סוף היא מבחינה בהבעות פניו המתחלפות תוך כדי דיבור וזריקת משפטים, שמקסימים אותה בלי לפענח את ההקשר, "יבואנים בלעדיים בארץ," "הרבה שעות סוללה, פשוטה להטענה," "מבחינת איכות אין ספק שאין לנו מתחרים," והעיניים האלה הכחולות, וזיפים מפוספסים באפור לבן, וכשהוא מוציא סוף סוף מהקופסא, ומביט בהערצה על מה שהוא מחזיק ביד, המכשיר, במבט אוהב, מלטף את הפלסטיק ומספר לצופים על הגימור החדיש, והיא נזכרת כיצד כשהיתה מעליו, היה לוחש לה, באותו מבט אוהב, שיש לה את החזה היפה ביותר שראה אי פעם, ולאחר מכן רוכן למצוץ לה את הפטמות

"שמו דגש במיוחד על הפרטים הקטנים"

כמו שהוא הסתכל עליה, כמו שידע לאהוב ולהעריך, כגבר שידע המון ועבר המון וראה הכל, ידע להעריך בה, ואת זה היא לא תשכח לעולם

אחרי דקותיים כאלו, הוא מקרב את המצלמה לשולחן ועכשיו רואים רק את כפות ידיו ושומעים את הקול

וזה מציף את הכל בדיוק כמו שידעה שיקרה

וזה מכריח אותה להזכר בכל מה שהיא מנסה לנופף מתוכה שנים

והיא יודעת שיש פה אובר רומנטיזציה רצינית

של תקופה, של בחורה נואשת, שהיתה נאהבת פעם אחת בצורה ייחודית שרק הוא יכל, בדיוק ככה

ומתגעגעת לזה, מאוד

אז, טכניון. אלוהימה שתשמור אותי.

יש לי יותר משנה להתכונן ואני מאוד (יותר מדי) רגועה וממוקדת.

והגיע הזמן להעיר שוב את החרדה הישנה ממתמטיקה ולהתמודד איתה, בין היתר

אבל כל זה עוד רחוק פיצוצים ויש לי עוד דרך ארוכה: פסיכומטרי, אולי שיפור בגרות, ולעבוד עוד המון כדי לא להצטרך לעבוד במהלך התואר

למה אני עושה את זה לעצמי? כדי להמשיך לכבוש מטרות בלתי מושגות לכאורה, כנראה. זה תמיד יוצא ככה בסוף