אני נוסעת לראות את אבא שלי מחר אחרי שנתיים וחצי של נתק.
אבא שלי דוס, יש לו עוד 5 ילדים והוא גר בתל אביב.
האחים שלי ממנו הם היצורים הכי חמודים בעולם, והאנשים היחידים שחשתי אליהם געגועים אי פעם - מטבעי אני לא נקשרת לאנשים וגם את ההורים שלי אין לי בעיה לא לראות הרבה זמן.
אבל האחים שלי זה משהו אחר.. אני חולמת עליהם המון בזמן האחרון. אני מפחדת שיקרה לאחד מהם משהו רע ואני יצטער שפספסתי את ההזדמנות איתם. אני מצטערת כבר עכשיו שאני לא מכירה את האחות הכי קטנה שנולדה לפני שנה וחצי, ובטח האחות שאחריה לא זוכרת אותי. שלושת הבכורים בטוח זוכרים. חסר להם שלא.
אני לא יודעת אם אני מתגעגעת לאבא שלי. יש לי איזה מין צורך פנימי לראות אותו, צורך שהולך ותופח עם כל יום שעובר
בהתחלה כעסתי עליו בטירוף
לא דיברתי איתו שנתיים. כעסתי על מה שהייתי צריכה לעבור בגללו. הרבה דברים שאני לא יכולה להסביר בכלל,
איך אפשר להסביר מה זה עושה לך לשבת שבת שלמה ולקרוא ספרים על רבנים ועל סיפורי חז"ל ולציית לאבא שלך ואישתו לכל דבר שהם אומרים, החל מלעזור לקלח את הילדים וללכת איתם לבית כנסת וכלה בלברך ברכת המזון ולהתפלל (זוכרת עד היום קטעים שלמים מהתפילות בעל פה)
ולא להוציא מילה מהפה, שום תלונה ושום שאלה ושום התחלה של ויכוח כי אין אומץ ואין רצון ובשביל מה,
ואיך אפשר להסביר קולות שמדברים לך בתוך הראש, "את חייבת להיות דתיה כי זה משנכון." וכשאת מספרת את זה לאבא שלך הוא מחייך ומלטף את הזקן שלו ואומר, "את בדרך הנכונה"
ואת רוצה לבכות מרוב אשמה ובלבול ואת אבודה אבודה אבודה בתוך עצמך
ילדה בת 13, 14, 15, הייתי צריכה להחליט במה אני מאמינה, זה אפשרי בכלל? שבועיים להיות בעולם יותר חילוני מחילוני, יומיים להיות בעולם מקביל ל"מאה שערים",
להעמיד פנים שהכל בסדר כל הזמן ולא להוציא בדל של תלונה מהפה שלך,
להחליף לשמלה ארוכה בחשאי ובמהירות בדרך מהבית לאוטו של אבא כי את לא רוצה להסתובב עם הסחבה הזאת בבית ואת לא רוצה שאבא יראה אותך עם מכנסיים.
לשתוק נסיעות שלמות ושעות שלמות וימים שלמים כי באמת אין לך מה להגיד.
לא לספר על משברים ועל ציונים מעצבנים ועל החבר הראשון ועל פירסינג שעשית, עדיף שלא יידע לעולם מכל זה. עדיף שהכל יהיה טוב. לא רוצה להתמודד.
לא מתמודדת ובורחת, הולכת, מניחה בצד, מטאטאה מתחת לשטיח, ככה שנים על שנים
עד לנתק הגדול
חוזרת מחר. יהיה מה שיהיה, ואני מספרת הכל. עם הקסדה אני יכנס לו בבית. עם חולצה וג'ינס ארוכים. שיראה את הלק, את הצמידים, את התלתלים, את האידנסטריאל, שיידע, שישאל, אני יענה. אני יהיה אני.
הגיע הזמן.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
