הוא קלט אותי מפטפטת עם הבנות, העיניים שלי משוטטות בחוסר שקט במהלך התדריכי עליות משמר, מישירה אליו מבטים ארוכים מדי פעם, לא בהאזנה בשיט.

אחרי שהמ"מים סיימו לדבר וכולם התפזרו הוא ניגש אלי לפני שאני מספיקה ללכת משם, "אני יודע שלא הקשבת שיר. ועכשיו מה תעשי אם תהיה הקפצה?"

אני מחייכת. "למי אכפת מתדריכים?" הוא משלב ידיים ומזדקף, מתרגז בכאילו,

"סתם נו, אני זוכרת את התדריכים מהפעמים הקודמות"

"אבל עדיין עכשיו היה קשה לך להקשיב? ראיתי שלא הקשבת"

"זה כי היית אתה מולי" אני מעיזה להגיד רק אחרי שאני מוודאת שכולם באמת הלכו כבר.

ואחרי שתיקה ארוכה כשאנחנו רק בוהים אחד בשני

"אני צריכה ללכת לבדוק את השמירות שלי.."

"אל תטרחי" הוא תוקע בי מבט שאני יודעת טוב טוב מה הפירוש שלו, "ב2 בלילה את בשמירה איתי בשין גימל"

ואני אפילו לא יודעת איך זה נקרא.  רק יודעת שלא סתם אני בין היחידות שאין להן אפילו אזהרה אחת מאז תחילת האימון המתקדם, אני בקושי טוחנת שמירות ובאורח פלא מקבלת רק את הדברים שאני אוהבת (שין גימל ועבודות מטבח ופעם ב- גם כיתת כוננות),

הוא מסווה את היחס המיוחד במבע פנים האדיש הזה ובטון השקט והתקיף. "את דווקא אוהבת את המפקד הכי חנון" הן אומרות וזה כי הוא הכי מגיע לי וכי ההם כל השאר במילא לא יודעים בכלל כלום על שומדבר ומתלהבים מצעירות פעורות שעושות להן עיניים ומתחננות למילקי מהטבחים הערסים ולטיפות תשומת לב מהסמלים הכי קשוחים

 "פאק באמינות" הוא מילמל לי באוזן אז ביציאה מהחדר אוכל, שולף לי את השקית שוקו הגנובה מהכיס של המדים ושם לי אותה ביד, בלי שום סיבה אחרת מלבד האישור שזה נותן לכאורה לגעת בי ככה ליד כולם.

ההתרגשות לא מטפסת כשהוא בודק בעצמו מאוחר יותר בלילה בפתח של העמדה את הכוננות שלי.

"שתי מימיות" הוא ממלמל ופותח את גב האפוד שלי, הרעש של הסקוץ' הנפתח קורע את הדממה אבל אני יודעת שעוד רגע ארגיש את הלב שלו פועם חזק יותר

הוא מוציא אחת אחת, פותח, מסתכל, סוגר, מחזיר. רציני, אובר רציני, מסכת הרצינות שלו הורגת אותי לפעמים

"כוננות במחסניות" אני מוציאה את שש המחסניות המלאות והפעם הוא לא לוחץ על הכדורים כדי לוודא שהן מלאות עד הסוף, רק מסתכל לרגע, מסתכל  עלי ומניד ראש באישור.

אני מחזירה וממשיכה להסתכל עליו. שיעיף את המבט המעצבן הזה כבר, רציני, מבט המפקד הזה שלא בא לי בטוב עכשיו בכלל, מה יש לו היום

העצבים הם אלה שמרגשים אותי, לא הסיטואציה המוסרטת יותר מדי הזאת

אני ממשיכה לעמוד בלי לזוז. הוא קרוב, פתאום אני מבינה עד כמה הוא קרוב, כשהוא מקרב אלי את השפתיים שלו אני מבינה עד כמה הוא קרוב, "איך זה שאין לך ריח צבא אף פעם" הוא שאל בפעם שעברה, אולי כי הריח של התשוקה חזק יותר?

הוא מנסה להצמד אלי מאחור אבל האפוד חוסם. הראש שלו נרכן, מסיט את הצמה מהצוואר, 3 נשיקות קטנות איפה שהיו אינספור שריטות ונשיכות ואיקים מנסטלגים. הדבר הכי חשוב שצריך לעשות בשמירה הוא להעביר את הזמן, אמרו לי כבר יותר משני מפקדים אחרים (והתכוונו לזה) לא הוא. כי הוא מהעושים, לא מהמברברים

נכנסים לשיןגימל ואני מסירה מעצמי את האפוד והקסדה והנשק והמוסכמות האחרונות שעוד נותרו

"אבל יהיה לך בכל מקרה פאק בכוננות" הוא אומר, נשען ממתין על הקיר וזורק אותי אחורה בזמן לאינספור סיטואציות שלא מתקרבות אפילו למה שעכשיו

"אני חושבת שיהיה לי פאק נקודה"

תוך רגע השפתיים שלי מחפשות את שלו, הידיים שלי על הצוואר שלו מלטפות, חודרות את הצווארון ופותחות את החולצה, מרגישות את העוצמה השקטה הרוטטת שקורנת מהגוףשריר הזה

מרגישה את החיוך שלו נוצר מבעד לשפתיים שלי, מלמולים שאני מנסה לבלום בכוח, "זה לא הולך לקרות עכשיו כמו שאת רוצה"

"כמו שאני צריכה" אני מתקנת וממשיכה לנשק אותו. הוא עדין מדי, הוא לא עדין מדי. כל כולו איפוק מפקדי שכזה ואני שונאת, מתה לנער, מתה להתנער, רוצה לפרק את זה כבר ואותו ואותי דרכו,, הוא מפקד מדי. הוא מפקד מדי?

"רדי" אחרי שהידיים שלי ירדו גיששו את דרכן מטה ופתחו לו את החגורה ואת הכפתורים. יורדת על הברכיים הפצועות עדיין מהזחילות של אתמול אני מפשילה לו את המכנס והידיים שלו מלטפות את השיער שלי, קורעות לי את הגומיה, מתירות את הצמה ופורעות אותה, לפתע הוא נהיה חד יותר דורש יותר, לפתע, הלפתע הזה, תמיד מגיע מתישהו הלפתע הזה

ובבת אחת מצמיד את הראש שלי לזין שלו. תחילה הלשון, אחרי זה השפתיים, לבסוף הגרון; צעד אחר צעד אל עבר המטרה, הסתערות שקטה, משימתיות, מזימתיות, הוא גונח והגוף שלו דורש יותר ממני ופחות מזה

אבל למה שאני אפסיק עכשיו. הידיים שלו מונחות לי על הראש מוודאות את הקצב שאני קובעת.וכשהזין שלו עומד עד הסוף אני מאטה, יורקת עליו עוד, מלקקת עוד. יותר. לאט. הוא עוצר אבל מתנשף מהר יותר, מרים אותי איכשהו, "תסתובבי רגע, " ומצחיק שדווקא את זה הוא כמעט מבקש בנימוס, כאילו הפקודות הקשיחות הופשלו לו מהלקסיקון יחד עם החולצה שהופשלה שזרוקה איפהשהו ליד הדלת

אני נעמדת עם הגב אליו, מרגישה את הלב שלו מאחוריי דוהר. הוא מפשיל לי את המכנסיים בבת אחת, "לא מורידים חולצה היום" הוא לוחש ותוך רגע ידיו חודרות מתחת ולשות לי את הציצי שגדל המון (נשבעת) מאז שקלטתי את הכיף בלהסתובב בלי חזיה שבועות שלמים על מדי ב'

מצמיד אותי לקיר הקר והוא מאחוריי, מרגישה את החזה שלו העולהיורד, הזין צמוד לתחת שלי, הזרועות מסדרות אותי, מנמיכות, מבליטות את התחת לזווית מושלמת

מתבלבל תמיד שניה לפני שהוא חודר, כאילו מחשב לפני את הזמן הנותר, פותח לעצמו שעון בראש, שתי שניות לפני הגמירה לצאת לסובב אותי להוריד בכוח להחדיר ולהשפריץ לי לגרון הדורש את כל מה שהוא רק יכול לתת

הקולות מוסווים אוטומטית. ואולי בכלל אני כבר עושה פחות רעש מחמת התהליך הזה של תנועה-מוסוות-מבצעית תמידית שאנחנו נמצאות בה כל היום. והגוף שדורש יותר, רוצה יותר, זז יותר, סוער מסתער

והניגודים שבתוכו הורגים אותי לפעמים. לפצח כבר את הגוש הזה, לטלטל מהשליטה העצמית המוחלטת. ואני בכלל נהנתי עד עכשיו לחשוב שהוא כועס, שהוא זועם, שהוא תוקע בי יחד עם הזין שלו את כל המרמור שמצטבר במהלך שנתיים ומשהו ארוכות ושירות שלא נגמר, אבל יש סיפוק הוא אומר, יש המון סיפוק בזה, הוא בכלל רגוע וזורם לו הכל עם הכל, וגם אני עם הכל, משתלבת, בזרימה הזאתי, בגלל זה אנחנו ככה? כן.

ויש פותנציאל לעוד, תמיד יש פותנציאל לעוד. כל שעה עגולה עולים לבדיקה בקשר אז אין יותר מדי זמן, תמיד עייפים מדי ושנינו לא באופטימליות שאנחנו יודעים שאפשר להשיג אם לא היינו תקועים כאן ומכירים בצורה המצונזרת הזאת. אז אפילו בלב אני לא מתלוננת כשהוא עוצר את עצמו בבת אחת ומסובב אותי, קוטע כשהוא גומר לי ישר בגרון

 ושניה עוד לפני ההתאוששות כבר עם הפלאפון ביד, משיב לכל הסמסים שנשלחים באותה התדירות באמצע הלילה כמו באמצע היום, וארשת הפנים חוזרת להיות מחושבת ורצינית מדי, חוץ מהחיוך המהיר והפסקת הנשימה לרגע כשאני מתקרבת אליו לנשיקה על הלחי אחרונה.

ואחרי זה מפשילה את המכנסיים חזרה למעלה, עולה על נשק ואפוד, יוצאת החוצה, ממשיכה בנוהל שמירה הרגיל בדרך שאני מכירה אותו

למי אכפת מתדריכים

אחרי 4 חודשים של קסטיל ופידג' נטו. וגם ואן גוך פה ושם (נהייתי פוסטמה הא)

אני רואה הכל כמו שאני הייתי פעם. מסנוור מטושטש ומלא haze

וכל היום לא היה מעניין עם בחור לא מעניין (הקיבוצניק..? ואיך זה עדיין לא נגמר?)

וכל אתמול היה רגע ארוך אחד

רגע שלא נגמר

ומלא אורות זרקו.רים

והיבהב לי הגוף

והייתי סטרילית מכל מחויבות

אתה יודע שכמעט הלכתי מכות עם מישהי

בוא נחזור החוצה ותכריח אותי כבר לרוקן את הכוס וודקה הזאת. (לא שוט לא צ'ייסר.כוס.) איך חזרתי ממך עם יותר מחצי בקבוק. משהו לא בסדר איתנו

היה חסר לי העירום בעצמי.

אם אין עמוד לרקוד עליו נמצא במה. קטנה. גבוהה. בולטת:במה (בר?) כיסאות גבוהים

מקומות גבוהים איך אני אוהבת

להרגיש שעוד רגע  נופלת אבל   לא מספיק שיכורה בשביל ליפול

מלא נוגעים לי בשיער משחקים איתו כשאתה לא שם לב

לא מעיזים לעשות יותר מזה

זאת בעיה אתה יודע: אנחנו כבר שנינו מפוכחים מדי ולא נעז לחזור למקומות של פעם (נוסעים על אלנבי חמשאלף פעם הלוך חזור לחפש איזה רוקבר שנעלם) וגם פעם השתוקקנו יותר. לא?

תאר לך את התמונה:אני מתפשטת באמצע אלנבי. לא לא מתפשטת לגמריי, רק את החצאית משאירה. בעצם, בקינג ג'ורג' איפה שעצרנו לאכול סמבוסק וגלידה.ונעמדת עם הגב אליך ומניפה ידיים אל על פונה לעבר ההמון התלאביבי של 4 לפנות בוקר

והיית מצלם אותי

כן ככה מאחור עם החצאית עם כל התחת כמעט בחוץ וכל השיער שלי גולש על הגב הערום

זאת לא תמונה שמתארת איזו תקופה?

עריכה 20:18

נו בטח אני אזדיין איתו היום בבריכה התירוץ המושלם כי "לא הבאתי בגד ים" פחח טוב (חודש של קשר עם בחור וסירבתי לכל הצעה מינית שהיא מגיע לי כפיים לא?? אבל היום כבר באמת אי אפשר לחכות יותר חוצמזה בשביל מה אני מחכה לעזזל בשביל לגלות שהוא "כמו כולם" אחד גדול)

העגלה הגדולה מעליי בדיוק. וזה אומר שהוא עומד צפונה ממני כי הפנים שלי מולו עכשיו, ובלי לחשוב אני מתחילה לספור כל נמש ונמש (ויש בו משהו במפקד המנומש הזה)

שעשה 10 יחידות בילוגיה כמוני וחופר איתי שעות על זה בשין גימל. (עד שקרה משהו) וזה גרם לי להזכר בבת אחת בהמון דברים נחמדים מימיי התיכון - הרבה ימים ללא-בצפר, לילות ללא-שינה, איומים מצד כולם שאני אעוף מהמגמות ומלחמות שלי להשאר ובסוף הוצאתי עבודת מחקר וציונים ממש טובים, ומעל הכל בילוגיה-ביטוכנולוגיה שזה שני הדברים הכי מעניינים בעולם בערך?.

אז את המקום הנוסטלגי ששכחתי שקיים אני מוצאת שוב בין הזרועות שלו. בין אם בידע עולם הזה שפשוט אין פה לאנשים כי לוחמים הם טיפשים, לרוב. בין אם באופי-בנאדם שלו. הוא מזכיר לי גבר מהסוג שמעולם לא הייתי איתו, מהסוג החנון שלא מחפש בדיוק את הדברים האלה, ושלא יספר לאף אחד לעולם

ושלא יקרה עם זה כלום מעבר לפה ועכשיו בבפנוכו של הבונקר הקטן של השין גימל

ב3 וחצי לפנות בוקר כשרק זאבים חולפים על פנינו פה ושם ואין שום מכונית שעוברת לפתוח לה את השער

 עד שקורה משהו

"אבל הקשב המפקד" והפעם אני לא הולכת לשאול שום שאלה. וזה חפון וטמון בתוכי, אני שבכלל כנראה עוד נשארתי אי שם ובגלל זה קשה לי לכתוב על זה? כי אני כל כולי והוויתי עוד שם? אין בי כלום שקושר אותי לפה שיעזור לי להצליח לכתוב על דברים שלא קרו פה

"עליך צעקתי אז אחרי המסע, תגיד," אני אומרת כשיש שתיקה ארוכה מדי נטולת מחמאות קטנות, לחישות בשפה נשכחת, נהמות מתאפקות

"אה?" הוא שואל

"נו שחזרנו.. ועברתי דרך איפה שאסור.. ליד המגורים של המפקדים ועצרת אותי ואמרת לי לחזור לאחור והתחלתי לצאת עליך וזה.."

"אה.. כן יכול להיות"

"ובסוף בכל זאת הלכתי דרך שם"

"כן" הוא מחייך לי לאוזן "אז מה את רוצה להגיד בעצם"

דממה ארוכה.

"סליחה שצעקתי" זה יוצא אחרי שתיקה מתמשכת שאני מתמאצת לצאת מעצמי הישנה לרגע. כי לצעוק על מפקדים זה לא מגניב בכלל ואם זה היה כל אחד אחר הייתי מקבלת שבת במקום או משהו. וממתי מישהי כמוני מבקשת סליחה ממישהו בעולם הזה

אבל בלי הסליחה הזאת זה לא יכול היה להמשיך ככה (מזל שלבשתי דווקא עכשיו את המדי ב' הגדולים יותר , אלה שנפשלים לי מהרגליים בלי שצריך לפתוח את החגורה בכלל. מזל שאף אחד לא דיבר בקשר. מזל שהיד שלי שגיששה על הקיר מצאה במקרה את המתג של החושך שיורד על שנינו ועושה הכל לחי יותר

ובסוף 

בסוף הוא מספר לי על יחידת האלפיניסטים. חבורת לוחמים שהם בדיוק ההפך מאיתנו בגלל העובדה הפשוטה שהכל אצלם לבן: החל מהנעליים ועד לאיזולירבנד. והם משרתים אי שם על גג החרמון, אותו החרמון שגם אני (כמעט מספרת לו אבל שניה לפני עוצרת עוד לא הגיע הזמן)

כשנגמרים הכוכבים והשמש עולה אני הולכת משם ומריצה לעצמי בראש את הציר ניווט של הניווט שהולך להיות היום בערב. מוודאת שאני זוכרת את כל חמשת הנקודות . 7.8 קילומטרים של כיפות גאיות וואדיות שלוחות ואזימוטים בשטח שלא רואים בו כלום כי הירח עולה רק כשמגיעים לנ. סוף ועד אז צריך לסמוך נטו על הרגליים שלך והזכרון שלך כי אין מפה וחושך מצריים ואין אף אחד מסביב והבת זוג שלך תמיד תפחד יותר ממך. ושניה לפני שאני מגיעה חזרה לפלוגה פוגשת אותי המפקדת שנכנסת להלם כשהיא רואה אותי כי מסתבר שהתנפחו לי העיניים מאוד ונהיו אדומות מאוד, תהרגו אותי אבל בחיי שאני לא יודעת למה (הזרקת יתר של חומר טוב מדי הייתי יכולה להגיד לה. אבל מי יכול להסביר) והיא מתחילה להפציץ בשאלות, איך התנפחו לך העיניים ככה? מה קרה לך? עכשיו למרפאה! - שאני מקבלת בה מלא גימלים שלא מגיעים לי בכלל אבל סבבה, ישר הבייתה ועכשיו אני פה למין חופש ארוך מדי מוזר כזה (כשאת לוחמת וטוחנת , כל חופש נהיה מין חופש ארוך מדי מוזר כזה.)

שומדבר לא חד משמעי וגם במדבר עבש וקובר אפשר לפרוח ולגלות בעצמך ובאנשים מקומות נפלאים

ולהבין בעצם שהכל פה זה בעצם בסך הכל מקום יפה נורא, נורא