יש קטע כזה לבנות, שהן מרגיעות אותי, אם בת תתחיל איתי בבר יש הרבה יותר סיכוי שאני אזרום איתה מאשר אם בן יתחיל איתי, שבמקרה כזה הסיכוי שואף לאפס, אני כן אשתה מהכוס שלו ולא אכפת לי מה יש בה וכן אעשן מהסיגריות שלו ולא אכפת לי איזה סוג הן, אבל אני לא אזרום איתו כי יש דברים ששייכים רק ובלבד למישהייתי לפני שלוש שנים, 

אבל שערות רכות ועיניים מחייכות ובמיוחד בחורה שלא כלכך בטוחה בעצמה לרקוד, אז אנחנו באות אליה ואני נצמדת אליה ומראה לה להרים את היד להישען על הקיר להניע את הרגליים בקצב הזה, שיהיה לך נוח עם עצמך שיהיה לך נוח איתנו תרקדי איתנו, זה כלכך בסדר וטוב יותר מלרקוד עם בן גבוה עם גוף יפה ושיער בלונדיני וכוס עם משהו בתוכה, אחרי שטעמתי שלוק אמרתי לו "וודקה חמוציות?" והוא אמר לי וודקה כן, חמוציות לא, אז זרקתי כל שם של פרי אפשרי והוא שלל את הכל ובסוף אמר איזה מילה לטעם שלא אוכלים אותו בתור פרי אלא הולך ביחד עם וודקה רק בעצם, הלוואי שהייתי זוכרת את המילה הזאת שאין לה שימוש ביומיום, משהו עם מ' לא משנה,

זה לא נוסך בי תשוקה או רצון, כלומר היי כזה שגורם לי לרקוד כך שכל הבנים של הבר באים אלינו ומסתכלים עלינו ומתחילים איתנו זה ממש נהדר אבל זה לא מה שיגרום,

במועדון השני הדברים יותר זרמו כי עכשיו אני יכולה לחבק אותה וללטף ולשחק לה בשיער, הבןזוג שלה נצמד אלי מהצד השני ודורש ממני דברים מגוחכים ואני משחקת במשחק הזה עד שנמאס כי לתקוע את היד שלך קרוב מדי לתחת שלי זה מתקבל עד גבול מסוים, אז הם הולכים ועכשיו גיליתי אחת אחרת סקסית מאוד עם שיער ארוך מאוד והיא רק אומרת לי בואי עשי בי כרצונך תעשי מה שאת רוצה אני כאן בשבילך, וזה כאן ועכשיו ומרגיע ונמצא, וכל האפשרויות פרושות לפני יש

עדיין אמנם כבלים או שניים אבל זה עדיין מעט ובפעם הבאה גם הם יבותקו

יחד עם כל ה

היא שוב מנוודת לה בין ערים ובין בתים והנה השנתיים שעברו נמתחות לה  לשנים; כי המדים מבגרים אותך וגם קצת קמטים על הפרצוף וכמה שערות לבנות שצצו, והמבע הרציני הזה ובכלל כשאת מהרהרת את נראת זעופה זה מה שהם אומרים לך. זה מה שאת חושבת. 

היא כלכך הרבה יותר בוגרת (עדיין לא מספיק) וכבר עושה הרבה פחות דברים בשביל למשוך תשומת לב, גם עניין המחיר עלה כאן מזול מינוס ליקר ממש, אין סיבה לחפש אוצרות בחוץ כשיש לך די לכל צרכך שם בפנים פנימה. וזה מה שיש כעת שלא היה אז; חיוך עמוק, מבט משתוקק וגניחות של אהבה. נשיקות ולשון אחת שחודרת חומות מתפוררות, עזובות וישנות, וכל זה קבוע ולא מתחלף וכל זה נשאר תמיד ולא שונה ואפשר לסמוך עליו. אפשר לסמוך עליו. אין ריגוש שבזמניות כי הזמניות כשמה היא: ריקנית. שואבת פנימה אלתוך ואקום הבדידות ומעודדת בערמומיות להשאר שמה, לבד, קטן, אחד, וכמה שזה לא היה לה טוב, וכמה שהרבה אנרגיות זה כילה.

לא עוד, כי עכשיו הנוודות היא בשם הצורך לחיות ולא בשם הצורך להתנתק, וכל מה שמקדש את החיים עצמם לעד יתועדף גבוה יותר מעל כל החלומות המזויפים השבורים לרסיסים, כמו העתק של מותג מקורי, מובסים להם בתחתית ההריסות, במהלך השנים גם השרירים התפתחו לה ועכשיו קל יותר, כמה שהרבה קל יותר להרים את הראש אל על הרחק ולנשום את מלוא האוויר הנקי לריאות

ככה תובל שפיר אמר אתמול, בראיון לאיזה כתבה. הם יגלו את הבלוף שלי, יגלו שזה לא באמת, זה סוג של שקר כזה, הכל. ככה הוא אמר על כל עניין הלהיות כוכב ילדים ענק ומעריצות והופעות וכל זה. מה שמצחעצוב זה שאני מרגישה בדיוק כמוהו. סוג של תחושת undeserving כזאת, שמאופיינת אצל אנשים קטנים חסרי ביטחון שתנופת ההצלחה שלהם היתה חדה ומהירה כמו איבכת סכין, וההדף לא עבר עדיין.

כלומר, ידעתי את את זה כבר שנים. שנים זה קינן בתוכי, שיש שם סוד אפל ושאין להם מושג בכלל, הם רק חושבים שהם יודעים. ובעצם אי ההתאמה כאן היא מטאורית, ממש,  כמו האקראיות והבמקרה  שבה נפלתי דווקא אני לכל זה. אז תודה לך תובל, כוכב ילדים שהתהווה כבר וחי את זה יום יום ממש כמוני, רק בנסיבות אחרות, על אימות התחושה. ועכשיו קל יותר לקרוא לילד בשמו. אני לא ראויה.