"שני פרוזן יוגורט גדול, באחד פירות יער, מקופלת חומה ותותים, בשני ליצ'י, אוריאו, מקופלת חומה ואננס"

המוכר מכניס את הפירות לכוסות ואני רואה 3 חבר'ה צעירים בני 16 בבגדי מסיבה יושבים סביב שולחן ואוכלים גלידה.

הם נראים שקטים וחגיגיים מדי. מה אתם עושים כאן, אני רוצה להגיד להם, מתעצבנת בלב. דלי קרים, יום חמישי 11 בלילה. לכו שבו באיזה גן שעשועים ריק ותישתו מלא בירות. תשתכרו, תעשו מלא רעש עד שהמשטרה תגיע ותתן לכם קנס של 250 שקל על הפרעה במקום ציבורי, או איך שהם לא קוראים לסעיף הזה.

אבל אתם לא תעזבו את הפארק. במיוחד אתה, האמצעי, השקט מבניהם, בלונדיני מחוצ'קן. אל תעזוב עדיין. אם תחפש ממש טוב, אחרי שהחבר'ה שלך ילכו, במעלה השביל תבחין באיזה אחת יושבת שם על ספסל בודד, לידה בקבוק זכוכית ריק, בוכה ומקיאה לסרוגין, 

אתה מתקרב. "היי," אתה קורא לה מרחוק, לא להבהיל אותה, 

היא מפנה אליך מבט. אתה עוצר. "סליחה, את אולי צריכה עזרה?"

"לא" היא אומרת ומרכינה את ראשה בחזרה. "אבל אתה יכול לבוא."

אתה מתקרב לאט. "קרה משהו?"

היא מנענעת בראש. מתעסקת בחצאית הקצרה שלה. ואז מסתכלת עליך שוב. "הוא רק זיין אותי מאחורי העץ הזה, שם, וגמר לי בפה. ואחרי זה עזב. תומר." אחרי זה נעצרת, רוכנת, ומקיאה על השביל את נשמתה. אתה נעצר, מעיף מבט לכיוון העץ שדיברה עליו, קונדום זרוק, ומשהו שנראה כמו גרב על הדשא.

אתה מתיישב על הספסל נבוך, היא מתיישבת בחזרה. 

 מפסיקה להקיא, מתנשמת. רק אומרת בשקט, "תומר. הוא עזב."

"מי זה תומר", אתה שואל, לא יודע אם לרחם עליה, להשתתף בצערה, לנחם, או פשוט להקשיב. 

"מה זה משנה" היא אומרת, "גם ככה אף פעם לא הייתי שלו."

אתה שותק. ולמרות שאמרה שזה לא משנה, היא ממשיכה לבכות ולדבר לסרוגין,

"הוא הבטיח לי הרבה דברים. שנסע לטייל ושנעשה קעקוע ביחד. ושנרוץ ושנמשיך להתאמן בקבוצת כושר קרבי ההיא. שם הכרנו, אתה מבין. הוא היה מחזיר אותי הביתה אחרי האימונים. זה היה בתקופה שהיתי רצה אלפיים ב8 דקות, ולפעמים משיגה אותו. הוא היה נטרף מזה. בנסיעות שלנו הוא היה משמיע לי מאיר אריאל ומדבר איתי על דברים של מבוגרים, ואהבתי את זה. למרות שהוא בעצמו קצת ילד. זה היה ככה הרבה זמן. מתישהו התחלנו להזדיין בכל מיני מקומות. הוא בכל פעם הביא לי בירות אחרות. והפעם הוא הביא לי בקבוק רום שסבא שלו הכין בבית. תסתכל," היא מביאה לו את הבקבוק שלידה. "הוא ריק. שתינו הכל. יותר נכון אני שתיתי. הוא תמיד ידע לגרום לי לשתות."

היא מגהקת.

"אני לא יודעת איך אפשר להכין רום בבית. אתה יודע?"

אתה מניד בראשך. "אני לא יודע."

"אז זהו. המשטרה היתה פה והעיפה אותם."

"את מי", 

"אותם, החבר'ה מהכושר קרבי. הם הטרידו אותי קצת, עשו רעש. הוא הלך איתם. הוא אף פעם לא רצה שהם ידעו שאני איתו. הם פעם היו חברים שלי. אבל נראה לי שעכשיו הוא מתבייש בי."

"אני לא חושב," אתה תוהה, קצת מסתקרן, וקצת מתקרב לידה, החצאית שלה מלוכלכת בחול וגם השיער. יש לה פצע פתוח בברך והחזיה יוצאת לה מהגופיה, בקטע קצת מחרמן אבל בעיקר מעורר רחמים.

היא מרימה את פניה, השיער המתולתל שלה סבוך ופרוע, האיפור שלה מרוח. אם היה בך קצת יותר אומץ היית מציע לה לנקות, אם היה לך מגבון או משהו, 

אבל הקרבה אליה קצת מרתיעה אותך עכשיו. והיא גם מסריחה מאלכוהול ומקיא

אתה מתרחק בלי שהיא תשים לב

"את צריכה אולי, שאני אלווה אותך הביתה? איפה באמת הבית שלך?"

"חצי שעה הליכה מכאן. אבל אין צורך, תגיד יש לך מים אולי?"

"לא."

"וסיגריה?"

"לא."

דממה, חוץ מההתנשמויות שלה. היא ממשיכה לבכות לסרוגין, וכשהסירנה של המשטרה נשמעת, הוא מבין שהיא כבר דאגה לעצמה לסידור,

כשהשוטר מגיע הוא רואה אותו נותן לה את ידו, מרים אותה, רואה אותה מתרפקת על עזרה ממשית, מהותית. היא הולכת אחריו, עצומת עיניים, מתנודדת. מבחינתה היה זה יכל להיות כל גבר סמכותי ומבוגר שהיה בא להציל אותה מהסיטואציה שהיתה מטביעה בה את עצמה שוב ושוב. "אך קוראים לך? בת כמה את? איפה את גרה? בואי, נקח אותך הביתה"

והבחור מהגלידה כבר לא שם.

הוא אף פעם לא היה שם להקשיב לילדה ההיא שיושבת, בודדה, על ספסלים בודדים, כמוה. בגני שעשועים ריקים, אחרי שהשתמשו בה, זרקו אותה, עזבו אותה מכל הכיוונים

הבחור מהגלידה אוכל גלידה עם החברים שלו בבגדים יפים מדי.

ואני לוקחת את השני פרוזן יוגורט ומשלמת וחוזרת לרכב ומתיישבת. ונותנת פרוזן אחד לו, שמחכה לי מאחורי ההגה, ומחזירה לו את הויזה. ופרוזן אחד לי. ואנחנו נוסעים.

ואני רושמת לעצמי בראש, "לכתוב על הזיכרון מתומר ברגע שיהיה לי זמן."

ועושה turn off שוב על כל זה

וזהו

אם אני נותנת לעצמי להשאב לנוסטלגיה אני תמיד מתבאסת, כי בראש שלי אני רגילה לחשוב כבר שנים הפכתי מזאת שמחליפה גברים כמו גרבים לאחת בורגנית ומשעממת, אבל אם אני מחטטת ממש ממש טוב בזכרון שלי, אני מבינה ש90 אחוז מהם לא היו שווים כקצה קליפת השום, ואלו שלא היו חלק מה90 אחוז אפשר לסווג למסוממים, מבוגרים, ובנות. הרוב המוחלט היה לא שווה בעליל, זה לאמשנה אם הם היו בלוגרים, או ווירדוז שניסו להתחיל איתי באלנבי בשיטות מוזרות של nlp, או שיכורים, כמוני, תמיד הייתי שיכורה בלילות האלה, זה מה שהפך את הלילות ל"מיוחדים". וזה עשה לי מוזה משוגעת ויכלתי לכתוב אחרי זה דברים שאני כבר לא מצליחה, 

אבל הנקודה היא שבמבט לאחור תמיד אני חושבת שאני מפספסת משהו עכשיו, אבל זה בולשיט כי היו לילות שלא ידעתי איפה אגמור אותם ואמרתי לעצמי בלב עדיף אולי שמישהו יקח אותי אליו הביתה שלפחות יהיה לי איפה לישון ובבוקר אמצע לעצמי את הדרך לבית החייל ולא אצטרך לנהוג שיכורה, והיו לילות שבלית ברירה זה מה שעשיתי ולהתעורר בבוקר היה מוגדר כנס. ולחפש במסיבות רק שיסתכלו עלי, ולהתבאס מאוד שזה לא קורה, זה אוטומטית אומר שלא שתיתי מספיק, אז לשתות עוד. 

 יש שטויות שעשיתי שאני מדחיקה בעצמי. אבל ככל שעובר הזמן אני מבינה שהתפשרתי על הבררה רק בשביל שיהיו לי סיפורים טובים לספר וזה לא משהו להתגאות בו, בכלל לא.

היי הלו,  אני אוהבת אותך

אני ממש לא חושבת שעשינו טעות שאתה נשאר עד נוב ואני עד מרץ

זה עוד טיפטיפה לסחוט את המיץ מאיתנו העייפים, השבורים, הרוצים הביתה אלוהים יש לילות שאני כל כך רוצה בהם הביתה. לראות את העונה השניה של ריי דונובן, לקרוא ניקולס ספארקס באנגלית, להזמין כרטיס הלוך לשוויץ, להתאמן למרתון הפעם, כי חצי כבר קטן עליי. או בכלל להפוך להיות באדי בילדרית, כוסית על כזאת שחיה בחדר כושר, עם תחת של קים קרדשיאן וריבועים לא הגיוניים בבטן. ולהוריד תראסטות המעצבנות האלה כבר.

אני פשוט רוצה שנלך ביחד לנוח, לכמה שנים טובות. פיצוי על האוטוסטראדה שאני חווה כבר תקופה 

אני יושבת בבית קפה של החיים עצמם ובוהה כבר חודשים בכל העולם החיצוני דרך זכוכית מגדלת שמקטינה לאפס את כל הבעיות שלא נוגעות אלי כרגע. להשתחרר עם חסכון ענק מהצבא ולבזבז הכל על טיולים חסרי משמעות ביונייטד סטייטס אוף אירופה. להפרד ממנו לחודשים האלה שאני לא אמצא את עצמי ובטח אלך לאיבוד נפשי ואכנס לדיכאון כי כבר לא יהיה לי צבא שיחזיק אותי גבוה מעל המים ואני אתחיל לאכול סרטים על עצמי ועל החיים שלי ועל המשמעות של החיים שלי ולאבד את זה לחלוטין. לא להצליח ללמוד לא לרצות ללמוד לאבד כל חשק לממש את כל הפחדים הכי גדולים שלי. זה יגיע אי שם מתישהו במרץ או בנובמבר ושניהם כרגע נראים לי קרובים כל כך כי כל חודש בשנה נראהלך קרוב כשפתאום יש דדליין לכמות לא מבוטלת של שנים שלא התעסקת בחופש המוחלט שהולך עוד מעט להגיע

אז בנתיים אני מסתכלת. בוהה. בוחנת. רואה אותם. את אלה שמחפשים את עצמם ואת אלה כשכבר מצאו. פעם ב אני נתקלת פתאום בקניון או באיזה רכבת במישהו שעשה איתי את ההכשרה.  והם תמיד בהלם ממה שנהיה ממני (איכשהו תמיד אני על מדים בסיטואציות האלה) "קצינה אה. מי היה מאמין שזה מה שייצא ממך. מה התפקיד שלך עכשיו בכלל? אשכרה סמ"פ?" מהילדונת שסגרה 28 בלי סוף, שהפקירה נשק, שהתחצפה, שגרה לבד בבית החייל במשך שנה, שלא רצתה לצאת לקורס מ"כים. שאיבדה משמעות, שוב ושוב, ומצאה אותה בכוח, שוב ושוב. זה ככה. זה פשוט ככה עכשיו ואין לי הסבר למה שנהיה ממני, חוץ מלחייך חיוך נבוך ולהסכים איתם, "מי היה מאמין"

ואחרי זה מה יהיה

לא שיהיה יותר טוב

יהיה תהליך שיתחיל מאפס

אז אומרים לי תלכי לחינוך, זה מה שמתאים לך. אבל כבר חינכתי, חינכתי קצינים וחינכתי לוחמות וחינכתי את עצמי, מעל כל דבר אחר. האם אני מאמינה בלהשפיע על אנשים אחרים לפני הכל, או בכמה שזה עושה לי טוב, לפני הכל?

האם מישהו חוץ ממני מבין על מה אני מדברת בכלל?