1. לא לפחד מכישלון

2. לא להכנע לבינוניות

אז היא עושה את כל המאמצים האפשריים על מנת למסגר את תשוקתם האסורה בתוך קופסת פלסטיק  שקופה. שתהיה תמיד זמינה לעיניה וקלה לנשוא. אך רחוקה מליבה ולא בתוך המחשבות. וגם אם הצליחה באופן זמני אפשר לומר שכוחותיה בפן האחר הולכים ואוזלים ככל שעוברים השנים: היא מרגישה כמו לוחמת עייפה שמנסה לתבל את הים במילים יפות ובמעשים מרחיבי לב ובכל המתנות שיתאימו לו שרק תוכל לחשוב עליהן: אבל הים לא מושפע ולא שם לב כי הוא רחב לה וגדול מכפי יכולתה והמלח נמס וכל זה לא נושא פרי.

אז מנסה להשיג את מטרתה באופן שונה: יש להחדיר נוזלים מסוימים לטפטפות המים במשתלות שנושאות את זרעי אהבתם. יש להפעיל עשרים וארבע שבע ולקוות שהרגשות יחלחלו והצמחים ישגשגו ויפרחו ויפרצו מבעד לקירות השקופים. יש לקוות שכל זה מספיק על מנת שתצליח להוציאו מראשה ולהשקיע זמנה בדברים הבאמת חשובים.

הקופסא הקטנה ממשיכה לרצד לה בחלומות כמו ילד שמתעקש ללכת לגן משחקים ולא מבין שהשער סגור, או גרוע יותר, שגשם זלעפות יורד לו בחוץ: זה נכון שאי אפשר לשכוח, היא ניסתה, באמת שכן, וגם הלכה לטיפולים, ואמרה לכולם את כל הדברים הנכונים, "אני מבינה שיש לי בעיה חמורה ושאני לא יציבה נפשית." אי אפשר להתחמק מהזכרונות שהחיים דואגים לשלוח בך כמו חצים למטרה צבעונית ורחבה. אי אפשר להפסיק לקרוא ספרים על בחורות צעירות ומאהבים מבוגרים. לראות סרטים על בגידות שנגמרים בסוף מר. לשמוע שירים של ג'וני מיטשל ולבכות יחד איתה על הילדה שאבדה.

למסגר אהבות בזה אני טובה. להפריח רגשות פחות. לרוב מה שאני לא רוצה לחוות בא ומגיע וחוזר אלי. וככה שאלת בערב יום שישי אחד, בקול רך להפתיע, כמו הבפנים של הצדפה, "את רוצה שאני אבוא אליך עכשיו."

את רוצה שאני אחצה למענך את המדינה, אני יודע שאת בודדה עכשיו ורוצה אותי ואולי כל השנים האלה היית בודדה ורצית אותי, ותאמיני לי שאני יותר, תאמיני לי שיותר מהכל תליתי בך את האושר שלי שחשתי אז בחורף ההוא, ואת הצלחת הגירושים שלי, ואת הגדילה וההתפתחות של הילדה היפה שלי, ששבוע הבא מתחילה את כיתה א'. ולמרות שמעולם לא לקחת חלק משמעותי בסדר יומי ואפילו לא דיברנו הרבה, אני יודע שתמיד הייתי אצלך בלב, כי את מלכת דרמה לא קטנה ומנפחת דברים, רגשות וזכרונות ואנשים, ואני בסך הכל כבר למדתי שהחיים מזעיפים אלינו פנים והכו אותי מכל הכיוונים ואולי בגלל זה ידעת לאהוב אותי, אם לא באותן פגישות חפוזות, אז בזכרונות שלך, אחרי שנים.

וסירבתי לך בתירוץ מגומגם, לא בגלל שלא רציתי אותך, להפך, ידעתי כבר מעצם השאלה מההתחלה ועד לסוף כל מה שיקרה איתנו מהרגע שאכנס לך לאוטו שתחנה ברחוב הקטן ללא מוצא. ידעתי מה תגיד ידעתי מה תלבש ידעתי, לאן אדחוף את היד, ואיזה קולות יצאו לך מהפה היפה, שזוויותיו רוויות קמטים, והכי חשוב, ידעתי את מבטך.

לא בגלל זה רציתי שלא תבוא פשוט ידעתי שעלי לנהוג כעת לפי הספר, לפי חוברת ההוראות במדריך לחיים בוגרים, שלפיו אני נכשלת לעיתים קרובות אך לא הפעם. סרבתי כי ידעתי שאמסגר למחרת את אהבתנו בתוך קופסא ובמקום לשלוח אותה על פני הגלים אשמור בחדר סודי אלמותי שלאף אחד בעולם לא יהיה לו גישה.

התת מודע שלי צריך כאפת ניעור רצינית, אם אני עדיין ממשיכה לחלום בלילות על הצבא, על אנשים שהשיגו דברים שאני ויתרתי עליהם במודע (קורס מ"פים, מישהו?) ואיכשהו הם תמיד לא נחמדים אלי ומצליחים ממני ואני נואשת לקרבתם ורוצה לחבק אותם והם פונים ממני והלאה, והכל מתרחש תמיד בתוך אוטובוס שנוסע והרי ידוע לכל מי שניסה אי פעם לפרש את החלומות שלו שנסיעה באוטובוס משמע התקדמות בחיים לאנשהו, ואם איחרת את האוטובוס או שהוא תקוע או שאתה לא יודע לאן האוטובוס הזה נוסע, התת מודע מנסה לומר לך משהו על החיים עצמם.

אני משוכנעת שעשיתי נכון כשחתמתי ויתור על המשך שירות, אבל אולי עמוק בפנים חסר לי כל מה שנלווה ללהיות קצינה לוחמת עם סמכות ומרובת השפעות בצהל. אנשים, קשרים, משימות, עומס, והתחושה הממכרת הזאת שבלעדייך הכל יקרוס, שצריכים אותך תמיד כאן ועכשיו וכמה שיותר. 

מובן שידעתי שזה יחסר לי כשבחרתי להשתחרר אבל היתרונות כל כך עולים על החסרונות שלא ברור לי למה אני ממשיכה לחלום על הצבא בלילות, כאילו שזה מסמן איזה כשלון או החמצה או פספוס. ברור לי למה פעם בכמה שבועות אני חולמת על קונצרטים, ועל לעלות לנגן מול קהל כשאני מתבלבלת במנגינות ושוכחת את התווים, הרי הפסנתר היה חד משמעית אחד הפספוסים הגדולים של חיי, עליו אני ממשיכה להצטער עד היום, וזה פוגש אותי בחלומות מגיל קטן. אבל מה לזה ולצהל. 

שחרר כבר, תת מודע ארור. תן לי להתקדם מהמקום הזה שאני כבר לא נמצאת בו חצי שנה, וטוב לי יותר, באמת שטוב לי יותר.