יש לי פער מהתקופה הזו של הילדות שלי, מה אבא שלי עשה, כשאני הייתי
ילדה והוא עוד לא חזר בתשובה. הוא היה בשנות ה30 המוקדמות, אני בשנות הילדות
המוקדמות, והם כבר היו גרושים בתקופה הזו, זה היה מאז ומתמיד המצב הטבעי לי. הוא
עבד כמוזיקאי, היתה לו להקה והוא ניגן והקליט והיה מאוד בתוך כל העולם הזה. למרות
שהוא אהב את זה כל כך, אני יודעת בדיעבד שלא הצליח לו מי יודע מה. אפשר להגיד שהוא היה די
כושל, אפילו, ולא הצליח להתפרנס מזה ממש. ואז, משהו משום מקום גרם לו לעזוב הכל ולחזור בתשובה
כשאני הייתי בת 7 והוא היה בן 38. מה זה היה? מה הוא עשה? האם ניסה להמשיך להצליח כמוזיקאי ונכשל? כמה פעמים המשיך לנסות עד שהבין שזהו זה? שלא ילך, וללכת בכיוון אחר? שהוא צריך
לחפש משמעות אחרת לחייו? איך לא הבין, שקל מלכתחילה, את העניין הזה, שזה לא יכול
להיות מקור פרנסה יחיד בחיים? האם עצם זה שהמוזיקה לא יכלה להיות אף פעם מקור
הפרנסה היחיד שלו בחיים, ערער לו את כל דרך ההסתכלות מהיסוד? האם משם הוא פנה לדת
בחוסר אונים? מה הוא מצא שם, במשמעות הזאת, איך לא הבין שהכל שקר, אני יודעת
אפילו, ואני לא כזאת חכמה, אני יודעת אפילו שדת רק גורמת לך כאילו וכביכול להסתכל באופן שונה על
החיים, בצורה אחרת, אבל בעצם בתכלס הכל מתחת למעטפת מאוד אותו דבר. אתה אולי מספר
לעצמך סיפורים נחמדים שנשמעים יפה, לך ולילדים, ויש גרעין חזק של חברה מחבקת, חלק
מאוד גדול בדת זאת החברה (זאת בדיוק שחסרה גם לי, כן? ובטח היתה חסרה גם לו) זאת
אבן דרך מרכזית ענקית שאנשים שאין להם מגע עם דת ועם דתיים לא מבינים כמה חשוב זה
בכל העסק. וכמובן אלוהים וכל השיט. אז זהו. השאלות הגדולות עדיין נשאלות, למרות
שלשאלה הגדולה מכולן, זאת שמעולם לא העזתי לשאול, אני חושבת שכבר מצאתי את התשובה.
וזה די מכה אותי בהלם ובו זמנית אני רוצה לשבת איתו לבד, כמו אז בבית חולים, סוף
סוף היה לשנינו זמן לבד וניצלתי את העובדה שהוא היה בהכרה חלקית ובטשטוש מהתרופות
ושהזכרון שלו לטווח קצר היה כל כך גרוע שכל יום, בעצם כל כמה שעות הוא איתחל את
עצמו, וכל הדברים הקטנים שקרו כל כמות קטנה של זמן נשכחו. כמו השאלות שלי
והסיפורים שלי. בעצם נפתחתי אליו באמת בתקופה של ההתאוששות מהאירוע מוחי. הוא לא
יודע את זה, החברים שלו ואישתו והילדים שראו וידעו שכל יום אני מגיעה, ונמצאת איתו
כמה שעות טובות, יותר מכל אחד אחר, לא ידעו את זה. לא ידעו שניצלתי את מצבו הרגיש
של אבא בשביל קצת זמן איכות, ולשמוע שירים טובים יחד ולדבר באמת על דברים, לא זוכרת בדיוק איזה, אבל אני זוכרת היטב ששם ראיתי אותו לראשונה בחיי בוכה.
בכל יום כשהייתי מגיעה לבית חולים, גם בהתחלה כשהיה עטוף במכשירים
ומחשבים מצפצפים ולא הגיב לכלום, וגם אחרי זה כשכבר הצליח לעבור בכוחות עצמו
מהמיטה לכיסא הגלגלים והייתי מורידה אותו למטה לגינה של איכילוב, הייתי שמה לו
מוזיקה מהפלאפון, הרבה ג'ז ורוק ישן שהוא אוהב. הוא שכח דברים בסיסיים ואלמנטרים
בחייו כמו את מספר ילדיו, שכח את שמותיהם, ואיפה הוא עובד, אבל היה מתקן אותי כשטעיתי בשמות הנגנים הג'זיסטים והכלים שבהם הם מנגנים. הוא לא היה מתבלבל
בטונים, והיה מלווה את המנגינה בהמהום משל עצמו, עולה ויורד במקומות הנכונים, כשלא
היה לו מושג איזה יום היום, מה השעה עכשיו, איזה חג היה הרגע ואיזה חג יגיע מיד (האירוע
קרה ממש לפני פורים, וכל התקופה המדוברת היתה מתישהו בין פורים לפסח, בסביבות
פורים כבר השתחררתי מהצבא והייתי איתו די רוב הזמן וממש לפני פסח כבר טסתי) והעזתי
לספר לו קצת יותר, אני לא זוכרת מה, והעזתי לשאול קצת יותר, אני לא זוכרת מה. אבל
זוכרת שהיה שם משהו מעבר, שחיבר ביננו יותר מבדרך כלל.
ושמתי לו גם הרבה מתי כספי. גיליתי בעצמי את מתי כספי בתקופה הזו,
למעשה. זכרתי מהילדות את "נוח", את "אליעזר בן יהודה", אבל
לשמוע שוב ולהתעמק במקצב ובמילים ובכלים, ובעובדה שאת כל זה עשה יוצר מוכשר אחד
שמופיע גם היום בגיל כמעט שבעים, זה היה משהו אחר.
ולפעמים הכל היה עובר כרגיל, "אליעזר בן יהודה". "כמה
שירים אפשר להמציא בכלל". "הנה הנה". "זה מכבר". ולפעמים,
דווקא "אליעזר בן יהודה" היה עושה לו משהו. הוא היה מתרגש ממש, ואפילו
מתחיל לבכות פתאום כשהתחיל הבית על איתמר, ובמיוחד במשפט "איתמר, אכן היה
לגבר, קומה תמר ויפי צורה וסבר". ממש בוכה במילה "איתמר". ומעבר
לעובדה שזה מאוד ריגש אותי, לראות את אבא שלי בוכה ככה כמו שלא ראיתי אותו אף פעם,
ומוחה את דמעותיו, ולא מנסה להסתיר ממני כי היה מעורפל אז באותה התקופה מהארוע
והתרופות והשד יודע מה, ניצלתי את המצב שהוא היה חצי מודע לנוכחות שלי בכל זמן, או
חצי מודע לזה שאני בתו, או חצי מודע לזה שיש דברים שהוא לא אמור לחשוף בפניי. כל
המכלול הזה יצר מצב מבורך מבחינתי, יכלתי להכיר אותו עוד קצת, ולענות על כמה חידות
ביני לבין עצמי שהתרוצצו לי בראש שנים.
וזה היה ככה לאורך כל תקופת השיקום עד שטסתי בעצם, וכשחזרתי אחרי כמה
חודשים הוא כבר היה משוחרר ממזמן מבתי חולים, אבל אמר לי ששכח את כל התקופה שהייתי
באה אליו מדי יום, רק מסיפורים של המשפחה והחברים ידע שעשיתי את זה. הוא בעצם
התחיל ממש לזכור דברים שקרו בסדר כרונולוגי וללא ערפולים מבערך ל"ג בעומר.
איפה אני הייתי בל"ג בעומר? כבר התחלתי את הטרק של האנאפורנה? לא יודעת.
הוא שכח הכל אבל אני לא. ואנחנו כבר לא מדברים על דברים עמוקים וכבר
לא שומעים מוזיקה ביחד, תמיד הבית מלא ילדים כשאני באה לבקר, כמו מלפני הארוע
המוחי, ותמיד יש רעש ותמיד מישהו רוקד, מישהו רעב, ומישהו מראה לי את הצעצועים שלו.
אין זמן ומקום לשאלות הרות גורל כמו למה בכית אז כששמענו בבית חולים את אליעזר בן
יהודה? היית רוצה שאני אבוא יותר אליכם הביתה? זה לא נוגע בך איפשהו, העובדה שביתך
הבכורה שניתקה איתך קשר בגיל ההתבגרות ל3, 4 שנים, באה אליך כשהיית חסר הכרה
ומאושפז כל יום לבית חולים במשך חודש ומשהו, כל פאקינג יום? ואם זה כן נוגע בך, הייתי רוצה
שתספר לי, מה אתה מרגיש לגבי זה?
שאלות שאין להן מקום. והשאלה הגדולה מכולן, כמובן. זאת שלעולם לא אעז
לשאול.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
