הגעתי לכלכך הרבה נקודות קצה בימים האחרונים. כל מה שקרה עם הבחור. אחרי שהעפתי אותו ושקעתי בעצמי יותר עדיין המצב לא השתפר. בימים האחרונים הגעתי שוב למצבים שאני ממש מנסה להמנע מהם, מפעם: לשכוח לאכול, או לאכול רק פעם אחת ביום, להגיע לשעה 6 בערב גמורה ברמות עם הרגשה פיזית שהמוח נשפך החוצה.

אתמול ישבתי בזום עם שותפה לעבודה באחד הקורסים מ9 בבוקר עד 6 בערב, רצוף. אכלתי רק פעם אחת לאורך כל היום. ב6 בערב חזרתי למיטה שפוכה, נרדמתי ב8 בערב. ובבוקר קמתי חלשה נורא.

אלו מצבי קיצון כאלו שאני ממש לא רוצה להגיע אליהם אבל זה קורה המון בזמן האחרון. יש לי עומס פסיכי! פסיכי. זה דומה לעומס של שנה שעברה ושונה קצת.. שנה שעברה הכל היה בזום, לא הייתי צריכה לנסוע לאוני (גם זו הוצאת אנרגיה כלשהי). שנה שעברה היו לי קורסים שאני שונאת, השנה אין כאלו.

אבל יש לי עומס עבודות שלא היה כמותו, ואני כבר צופה את הנולד ויודעת שעוד 3 שבועות והשני מבחנים שיש לי שם, יגרמו לעומס פסיכי יותר מעכשיו אפילו, אז אני מתחילה מעכשיו להתכונן למבחנים ההם.. כלומר לאסוף ולארגן את החומר, ככה שאז רק יישאר לי לזכור אותו, וזה מאוד יקל ומאוד חכם שאני עושה את זהעכשיו.

רק שעכשיו יש לי את כל העבודות האחרון במקביל, אני פשוט מזגזגת איכשהו בין כל זה לבין העבודה וזה מעמיס בטירוף ומביא למצבים שאני גם לא אוכלת בהם כמו שכתבתי בהתחלה, שמזה ממש כדאי לי להמנע.

אני חייבת לחזור לרוץ ולסקייטבורד ולגלוש, לא עשיתי את זה יותר מדי זמן, ואלו הדברים שנותנים לי איזון לנפש וחופש ורוגע.

אני חושבת שאני חייבת להכריח את עצמי לעשות גם את זה, ולשים לפעמים סטופ ללימודים ולזכור לאכול, וככה אני אחזור למצב מאוזן. 

לא חסר לי יציאות ודייטים יותר מדי, ואפילו אתמול בערב כשהתקשרתי לאימאשלי גמורה, הבנתי שאני לא עצובה או מבואסת או בדאון - אני פשוט ליטרלי גמורה ועייפה. אני חושבת שעושה לי טוב להוציא בנים מהחיים שלי כרגע כי אני באמת חייבת לרכז את מירב המשאבים שלי ללימודים, ולדברים הנלווים (אוכל וספורט) שאי אפשר בלעדיהם.

ומאוד מעודד אותי זה שעוד חצי שנה הכל נגמר... כל התקופת טרפת הזו, שלא תחזור על עצמה יותר לעולם, אני יותר לעולם לא אמצא את עצמי במצב שאני עושה תואר ראשון דו חוגי בתכנית מצטיינים ועובדת 24/7 במקביל, ושאני מקורקעת לארץ ולא יכולה להחליט שאני עובדת מרחוק או פורסת את הלימודים (כלומר אני יכולהלהחליט את זה עכשיו אבל זה לא יהיה חכם מצדי,) זו תקופה חד פעמית כזו שתיגמר לתמיד עוד חצי שנה, ואז אני מתחילה ממש ממש פרק חדש, וזה נורא מעודד אותי, אני אסע לטייל קודם כל, ובמקביל או קצת אחרי זה אמצא עבודות מרחוק, המון אנשים עושים את זה עכשיו במיוחד אירופאיים, בארץ זה פחות נפוץ. אני קוראת המון בקבוצה בפייסבוק שנקראת digital nomads, האנשים האלו שם נותנים לי השראה ועצם הרעיון שזה אפשרי וקרוב ממש מעודד אותי בכל פעם שאני קצת מבואסת יתר על המידה. 

ואני גם ממש מתגעגעת לפורטוגל ואני יודעת שעוד מעט אני חוזרת לשם. רק עוד קצת

שזה בכלל לא הזיז לו שנפרדתי ממנו.... הוא לא ענה להודעת פרידה הארוכה ששלחתי לו. כתבתי שם הרבה דברים. כתבתי שאני מעדיפה שנסיים את הקשר שבזמן האחרון שם אותי רגשית במקומות לא טובים. כתבתי לו שהרגשתי שלאחרונה אין ממש עם מי לדבר ושמרגישים מאוד את הירידה בעניין מהצד שלו לעומת ההתחלה. כתבתי עוד כמה בולשיט בסגנון וחתמתי "שיהיה לך בהצלחה בx" (משהו חדש שהוא התחיל בשבוע האחרון של הקשר שלנו

הוא יכל להגיב על כל אחד מהדברים האלה, ולהצטער על זה שהוא מפסיד אותי, או בכלל להסכים, או להתווכח, או להצדיק את עצמו

אבל הכי מעליב זה שהוא בכלל לא טרח לענות. זה מראה כמה לא היה אכפת לו. וזה סימן שלא הייתי מספיק מעניינת או שווה את המלחמה שלו. ועל אף שהוא אפס

זה עדיין מעליב. אני כמובן מנסה להגיד לעצמי שאני שווה יותר מזה ושזה הוא שלא בשל ולא גבר מספיק וכו'

זה קשה. זו עבודה עצמית קשה. 

מחר הטיפול הראשון עם הפסיכולוגית. אני אגיע טעונה אבל לא מאוד כי רצתי 8 קילומטר היום וספורט מוגזם תמיד מרגיע אותי ומוריד ממני מתחים. בכל זאת יש לי הרבה מה להגיד לה, על עצמי ועל העולם ועל בנים ועל אהבה ועל בדידות, אני מקווה שהיא תדע להקשיב כמו שצריך.

אני מתמרנת בין עבודות שונות שאני צריכה לכתוב ומלא חומרי קריאה ומאמרים ברגיל... אבל הכל כבר קטן עלי באיזשהו אופן, בשנה ג' כבר יודעים איך לעשות את הדברים, הכל מתחיל ונגמר בתכנון זמן ובאיזונים (גם ריצה ארוכה זה איזון מוצלח ללימודים מ8 בבוקר עד 5 בערב).

אני אסיים את התואר ואז לאן כל המשמעת העצמית הזו תלך? אני רוצה לעשות תואר ראשון בעוד משהו. או שני במשהו הומאני. הסטוריה נגיד. לא באלי להעמיק בפסיכולוגיה. זה לא עושה לי את זה יותר. זה לא ממש עשה לי את זהמההתחלה, למען האמת. בעיקר לחצים של ההורים. טוב, אולי גם קצת כן התעניינתי בזה. ואז זה פשוט נהיה קל.

אבל אין לי כוח לפתוח קליניקה ולהכיל אנשים ולהכווין אותם. אין לי אנרגיה נפשית לזה יותר. נגמרה לי

סטייט אוף מיינד של עלבון ואגו פגוע מאוד. אבל זה נסגר בתוכי מנטלית (אני מקווה,) ושומדבר שקשור אליו לא ישפיע עלי יותר (אני מאמינה.)

אימא אמרה לי שבחודש האחרון הייתי הכי בוכיה ופגיעה וחלשה רגשית שהיא זוכרת אי פעם, ואמרתי לה, בעצם בחודש האחרון זה היה קצת אחרי שהוא נכנס לחיי והתחיל לסגת,

אני שמה לב לכל הניואנסים ולכל השינויים הקטנים, להתלהבות העצומה בהתחלה כמו להבה של אש הרסנית מדי שהלכה ושכחה ושכחה. אני מאוד פגיעה ורגישה לזה שמפסיקים להתעניין בי. שמפסיקים לשים לב אלי. כלכך נהנתי בלילה הזה

שיצאנו, ונהגת ונסעתי לידך, כמה שהתגעגעתי לשבת במןשב ליד מישהו שנוהג במקומי, ונהגת מהר נורא והרגשתי בחללית והחזקתי לך את היד והרגשתי מוגנתועטופה, והיו עוד כמה מקומות כאלה שהרגשתי איתך עטופה ומוגנת בהם אבל אחרי זמן קצר מדי זה נגמר, ורק הדמעות החליפו את זה

הדמעות שהדחקתי, בכיתי המון בחודש האחרון, יותר מתמיד ויותר מדי, ולא בגלל עבודה ולא בגלל לימודים - - בגלל גבר שלא קשוב אלי, שעסוק בשלו ואני לא מצליחה ללמוד

ללכת בזמן עד לרגע שזה שורף כלכך ואנלא יכולה כבר לשאת את זה

כלכך רציתי שזה יעבוד. רציתי שתראה שאני מתאמצת גם, אני מגיעה למרכז, אני כאן, אני זמינה, אני מפנה מהזמן, לא ראית את זה, בחרת לא לראות. ואין מה לדבר על סקס בכלל

אני לא מבינה את זה. אני כוסית ויפה ושווה וחכמה. זאת אמת מוחלטת שאני יודעת עמוק בפנים שהיא נכונה. וגבר שלא מתייחס אלי כמו שהייתי רוצה לא צריך להיות לי בחיים. אז מה אם הוא כבאי ושוטר ומחלץ ומציל ועוד כמה דברים. וממש גדול פיזית ועוד כמה דברים

אני צריכה שימשכו אלי כל הזמן ולא רק בהתחלה

אני צריכה שיחזרו אחרי

אני צריכה שיתעניינו בי

אני צריכה שיהיו שם. 

אני צריכה להרגיש רצויה 

ולא בוכיה

חודש שלם מאז שהכרתי אותך.