הקשר עם המרצה ת' זה אולי הדבר הכי טוב שחוויתי בתואר. קיבלתי ממנה היום ציון סופי לעבודה המסכמת בקורס יחד עם ביקורת (בונה ולא רק), קשה לי להסביר במילים מה מסרים כאלו עושים לי להרגיש.

הכרה על העבודה הקשה שנתתי. משמעות וערך. ראייה, התבוננות אלי. כסטודנטית כבחורה כסקרנית כאדם תוהה בעולם. והיא כתבה, נשאר בקשר אקדמי כמובן (כי היא המנחה שלי בעבודת גמר וגם את זה השגתי בדם ויזע ודמעות בעיקר) וכתבה, קיבלת את הציון הכי גבוה בקורס, וכתבה שהיא מעריכה אותי ותרמתי לדיונים ואני יודעת שהיא באמת התכוונה לזה

נוצר ביננו קשר אישי חם ולקראת סוף הסמסטר גם דיברנו בטלפון כמה פעמים לגבי סיור שארגנתי בהתנדבות לכולם

ובאמת שבשביל זה כל השאר שווה. כל השעות האבודות בספריה וכל הקריאה המאומצת של עשרות מקורות שמתוכם במקרה הטוב נכנסים 6 או 7. והאינטגרציות. והמחשבות. הכל הכל שווה את זה.

אבל אז

יחד עם כל הטוב הזה וההרגשה המיוחדת. מגיעה לה גם תחושת בדידות איומה

אולי כמו שמטפס בודד מרגיש על פסגה של הר ממש גבוה כזה. שרוב האנשים אין להם גישה אליו

אז טיפסתי והשקעתי וקיבלתי בחזרה. אז מה? מישהו אחר מבין בכלל את המשמעות של מה שאני עושה כאן? מי עוד יכול להעריך. כלכך לבד כל פעם בפסגות האלה שאני כובשת במאמץ

לבד

כלכך לבד

וזהו. יש כמה בחורים,

אז אדון טכניון מאכזב סדרתי. אני לא יודעת אם בא לי לצעוק עליו, להעיף אותו לאלף עזזל, לסנן אותו או לשכב איתו. כמעט בכל אינטרקציה (או חוסר אינטרקציה) איתו בזמן האחרון עולים בי כל הדחפים האלה בו"ז.

הוא לא דוש. הוא כלכך לא דוש, בתור מנוסת דושים סדרתית אני אומרת את זה, הוא פשוט נבער, בור ועם הארץ, תמים וחי באילוז'ים. (נראהלי)

אולי התזה שלי לגביו שגויה אבל ככה אני רואה את פני הדברים. וזה לא מספק אותי;;

והיה איזה יום שישי אחד שהוא הזמין אותי לשנצ ולא יכלתי (שנצ אצל מישו אחר זה דבר שמתכננים ולא עושים מהרגע להרגע!!) ובאותו ערב ציפיתי שניפגש וזה לא קרה למרות שרמזתי מאוד שבערב אני כן אהיה פנויה.

אבל הוא נסע לאנשהו ובערו בי כל מיני צרכים. בעיקר רעב כי לא אכלתי כל אותו יום

אז טינדרתי אחרי הרבה זמן שלא וחזרתי לכל מיני מאצ'ים מסוננים נשכחים ואחד מהם היה אבא גרוש וחתיך שהציע לי אוכל ואליו נסעתי בערב יום שישי.

והיה סקס מהמם וארוך ומעייף מאוד והוא ממש נמשך אלי והיה לי כיף ונוח ונחמד ונעים שם. הילד שלו ישן בקומה העליונה וגיליתי את זה רק אחרי שהתחלנו לשכב בסלון על הספה והוא עשה רעש יותר ממני וזה קצת העלה בי תהיות. בכלופן אנלאיודעת אם ניפגש שוב, הוא היה ריבאונד לטכניון גאי שעצבן אותי ורציתי להתנקם בו. ובאמת ב11 בלילה טכניון גאי שלח הודעה "עדיין רלוונטי?" כאילו שאני ממיינת למשרה בחברת הייטק וביקשתי ממנו מתישהו קורות חיים, והרגשתי תחושת נקמה מתוקה ונצחון יחד עם רצון עז לבוא אליו מהבית של האבא כדי להרביץ לו ולהשאיר סימנים על העור הלבן מכל השעות מחשב ופלורסנטים שלו.

אנלא יודעת למה הוא מחרמן אותי כלכך וזה מעצבן ממש. מהאבא נסעתי לפנות בוקר כדי לא לפגוש את הילד שלו כשהוא יתעורר.

מחר אני יורדת לים לנוח ולנקות את הראש מכל הבנים האלה והאוניברסיטה והחיים עצמם