סיקדמתי (שזה לסכם-אקדמאית, שזה שונה מלסכם סיכום רגיל) כמות רצינית של מאמרים היום ואני שמחה על קצב ההתקדמות.

החיים בקאנטון באזל רגועים. האתגר שלי כרגע הוא לדבוק בשגרה, שהיא להתקדם בעבודות, שעלולה להיות משעממת לעיתים, 

ולכן אני מנסה לגוון לעצמי את החיים ככל האפשר.

שזה אומר יום אחד ללמוד בבית, אחכ יומיים רצוף לנסוע לעיר ולמצוא מקומות שונים להתנחל בהם לאורך שעות עם הלפטופ ולהתקדם במאמרים. 

היום הגעתי במקרה למקום כזה, שהוא הכלאה של הול גדול עם בית קפה או ספריה, אין לי מושג באמת מה ההגדרה של איפה שישבתי אבל היו עוד עשרות אנשים עם לפטופים סביבי וזה נתן לי המון מוטיבציה להתקדם וגם לגיטימציה לא לרכוש בו כלום (חסרון בבאזל ובשווייץ בכללי: הכל יקר). 

אבל יש לי כאן כבר מאגר ספריות שאני יושבת בו כשלא בא לי לשלם 5 פרנק על קפה בינוני, ובאופן כללי אני ממש מתאקלמת בעיר.

המאמרים שאני מסקדמת מרתקים בעיניי, ושמתי לב שאלו שאני עוברת עליהם שוב עכשיו, אחרי שכבר הפרק הראשון מאחוריי בואכה הפרק השני, איכשהו מרגיש לי שיש לי עכשיו יותר כלים לסכם אותם כמו שצריך,

אולי אני יותר מבינה עכשיו את הבסיס התאורטי אחרי כל העמודים והניתוחים והעריכות של הפרק הראשון,

אבל הדברים יותר מתיישבים לי, מבחינת התאוריות שאני קוראת ויכולה להתאים למקומות השונים שאני צריכה. 

היעד זה בשבוע הבא להתחיל לכתוב ממש את פרק 2 שזה אומר שעד אמצע-סוף ספטמבר לסיים לכתוב אותו.. ואז יישאר פרק 3 וזהו. 

ומה עם העבודה בפסיכולוגיה? אנחנו לא יודעות. לא פאקינג יודעות. אני והשותפה. כי המרצה שוב לא עונה אחרי שלפני 10 ימים ענה בפעם האחרונה.

אני באמת חושבת שזה מחדל נוראי ובושה גדולה לאקדמיה שמעסיקה בשורותיה פרופסור מפוזר שנעלם לסטודנטים שהוא מנחה וחונך אותם בלי להגיד ולהודיע ולהתריע.

היום לכל בנאדם יש פאקינג פלאפון שמתריע כשפאקינג מקבלים מיילים, אחרת אי אפשר להתנהל בעולם. 

ועוד יותר אם אתה מרצה

באקדמיה! איזה מן דבר כזה לא לענות, להעלם לחודש שלם, ואחרכך לשבועיים שלמים?

אנחנו תלויות בו. אני תלויה בו. בשביל להשלים את התואר שלי. ואחרי שהוא יענה אני אשלם למי שצריך מה שצריך כדי לסיים את הסמיריון המזדיין הזה כי העתיד שלי לא בפסיכולוגיה אז לא אכפת לי בכלל שכל העבודה תהיה קנויה. גם לשותפה שלי לא אכפת.

העתיד קצת לא ברור כרגע, עדיין. 

אני לאיודעת אם אני רוצה ללמוד בהולנד או להמשיך לתואר שני בפתוחה. יש תכנית בהיסטוריה ויש מלגת מחקר למצטיינים בלימודי דמוקרטיה בין תחומיים.

האוניברסיטה הפתוחה תאפשר לי ללמוד מכל מקום שאני רוצה בעולם, וגם לדוגמה לקחת סמסטר הפסקה כדי לעבוד המון ולהמשיך למממן לעצמי את החיים לאחר מכן. 

הדיל הזה נשמע לי טוב.

חסרונות: התואר יהיה בעברית, שזה פחות מאתגר מללמוד תואר שני באנגלית. (למה אני רוצה לאתגר את עצמי כל הזמן? לא מספיק כל מה שעשיתי עד עכשיו וכל הקשיים שעברתי?)

אני עוד תוהה על הקנקן של העניין הזה ולמזלי גם לא צריכה להגיע לשום החלטה עכשיו. 

עד סוף נובמבר חייבת לסיים את העבודות כי אני טסה לסנגל לחודש עם אימא. 

כל דצמבר נהיה שם.

אחכ אחזור לשבוע לשווייץ. ואז חודש, לאורך ינואר, עובדת בבית מלון באלפים הצרפתיים שוב.

אחרי זה צריכה לדאוג לעצמי לחופשת קייט דחוף.

התחלתי את העבודה בבית מלון באלפים הצרפתיים השבוע. כאן עד סוף אוגוסט - וזה סוג של גן עדן כמו שמדמיינים אחד כזה. המלון נמצא על פסגה של הר, מוקף פסגות של הרים אחרים. הכל פה מאוד פאנסי-שמאנסי ולוקח כמה ימים לרעיון של להסתובב עם דרס-קודים גם מחוץ לשעות העבודה ותג שם ושפונים אלי בצרפתית כל הזמן, בהתחלה הכל היה סופר מוזר, עכשיו אני מתחילה להנות מזה.

המזג אוויר מושלם. האנשים שאיתי נהדרים (גם הישראלים גם הצרפתים).

בימים הראשונים הייתי סופר לחוצה כי התחלתי במקביל תהליך עם חברת ייעוץ לאפליקיישנז לתואר שני - והפסקתי קצת אחרי שהתחלתי כי הבנתי שאנלא רוצה אותם.

ירדתי מארהב, מאוקספורד-קיימברידג', מאנגליה באופן כללי, כרגע אני מכוונת לאירופה בדגש על הולנד, ואני חושבת שכדי להתקבל לשם לא אצטרך לשלם ככ הרבה כסף לחברת ייעוץ חיצונית. פשוט אעשה את זה בעצמי.

אני בכל מקרה צריכה לעבור IELTS בציון טוב. אז התחלתי להתכונן גם לזה עי לוז יומי שוב (ממש כמו בימי הלמידה לפסיכומטרי) שכל יום כולל צפיה סרטון בלי כתוביות, שמיעת פודקאסט, קריאת מאמר, קריאת עמודים מספר.

גיליתי שסרטוני יוטיוב של ג'ורדן פיטרסון שפעם הייתי חייבת כתוביות ולהאט אותו מדבר כדי להבין מה הוא אומר, אני היום יכולה לראות בקצב רגיל, בלי כתוביות, ולהבין כל מילה ממה שהוא אומר.

התחלתי גם לשמוע פודקאסט יומי של הBBC, קצת יותר קשה להבנה כי האנגלית בהחלט מאתגרת אבל זו כל המטרה שלי, לשמוע חצי שעה יום יום ולהשתפר.

חזרתי לקרוא ספרים באנגלית. גם זה יותר שוטף וזורם לי מלפני שנה, שנתיים, שלוש.

בתואר קראתי המון באנגלית ואולי בגלל זה השתפרתי ככה אבל לIELTS אצטרך ללמוד באופן ממוקד ביותר בכל מקרה.

אצטרך גם להתכונן באופן ספציפי לחלק של הדיבור והכתיבה בIELTS ואין לי מושג איך אני הולכת לעשות את זה. אני לא רוצה לשלם שוב לקורס או למורה פרטי כי אני לא חושבת שאני צריכה, פיתחתי כישורים אוטודידקטיים טובים וגם יכולות תכנון לוז בכל השנים האחרונות, אני רק צריכה שמישהו יעבור לי על הדברים שאכתוב ואעשה ולדבר עם מישהו כדי להשתפר - ואין לי מושג איך לעשות את זה בנתיים, אבל זה יכול לחכות.

אני עושה את הכל איכשהו בין המשמרות שלי כאן, זה לא כזה פשוט כי מבחינת המלון גם כשאני בהפסקה הם יכולים לקרוא לאיזה שיחה דחופה או למשוך לי קצת את המשמרת,

בערב-לילה גם אם אני לא במשמרת מצופה ממני להתמנגל עם האורחים ולרקוד לפחות בהתחלה של הריקודים (יש כל ערב הרקדות ודיג'יי,)

הישראלים האחרים כצפוי מאוד בראש של לשתות עד מוות כל ערב ואני כרגיל פחות בראש הזה, 

למרות שאתמול הרשתי לעצמי להשתחרר קצת ולקולגה שלי להזמין לי יחד עם אורח (אנחנו לא יכולים להזמין לבד מהבר בגלל שאנחנו עובדים, אז תלויים בלהתחבב על אורחים שיזמינו אותנו, מה שלרוב אין לי כוח לעשות) משהו שנקרא - מריאטה? מין ליקר שקדים כזה מתוק אדום טעים בטירוף.

נהייתי כבדה ברמות מבחינת שתיה אבל לא אכפת לי, אין לי ממש סיבה לשנות את זה.

בקיצור זה הלוז עד סוף אוגוסט.

אחכ חוזרת לבאזל, למשפחה: ושם חייבת לסיים את העבודת גמר כבר, ולהבין מה קורה לעזזל עם הסמינר בפסיכולוגיה, המנחה שלנו נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, לא עונה למיילים. פשוט התפוגג.

אנחנו שוקלות לערב גורמים מקצועיים מהאוניברסיטה אבל מי יענה לנו עכשיו בחופשת קיץ.

איזה חוסר אונים מעצבן, רק בגלל שבחרתי במקרה את הקורס שהכי פחות נכון היה לבחור אותו לסמינריונית.

אבל זה יסתדר בסוף כי זה חייב, ואולי בשנה הבאה אעבור לגור בהולנד, שזאת ארץ שהיא קצת אני, תמיד היתה, ובביקורים בה תמיד מצאתי את עצמי, אם הם ירצו אותי שם לתואר שאני רוצה שם, ואם לא נצטרך להחליט על מסלול אחר. 

אני ככל הנראה אסיים את הפרק הראשון השבוע בעבודה על הלוחמות - אין לי ממש ברירה, כי שבוע הבא אני נוסעת (או רוכבת, כי אני נוסעת ברכבת) לעבוד בצרפת ל3 שבועות, ואני לא אצליח להתקדם שם בעבודה.

הסמינריונית בפסיכולוגיה לא מתקדמת טוב אם בכלל, וזו בעיה גדולה. התכנות של הניסוי מוכן ורץ אבל יש בו המון בעיות שצריך לתקן והמתכנת לא הכי זמין וגם לא השותפה שלי. אבל כשאנחנו כן נפגשות היא מזכירה לי שאני לא לבד בזה ושהיא איתי והכל - טוב, זה לא מרגיש ממש ככה. הלוואי שזה יהיה מאחוריי כבר.

חוצמזה עברתי לגור בשווייץ סופית - בעצם זה לא מה שסופי, כי אולי אעבור לגור במדינה אחרת, מה שכן סופי זה שעזבתי את ישראל. אני לא רואה שם עתיד, לא רואה שם את עצמי עושה תואר שני, הדבר היחיד שאני מתגעגעת אליו בה מאוד זה ים, ואת האפשרות שהיתה לי (הפריווילגית מאוד עכשיו כשחושבים על זה) לרדת לים כמה פעמים שאני רוצה בשבוע, ולעשות בו את כל התחביבים שלי.

אין לי את זה פה ובגלל זה אנלא חושבת שאני אגור בשווייץ לאורך זמן. הרים ויערות ושבילים ופרות ונוף ואוויר זה נחמד, אבל זה לא משתווה לים, לדברים שאני יכולה לעשות בים, ולהרגשה הטובה שיש לי אחרי הדברים שאני עושה בים. (גלישה וכל השאר).

אבל בישראל יש המון בעיות שאני לא מוכנה להכיל יותר ויחד עם זה שיש לי משפחה כאן היו לי המון תמריצים לעזוב.

יש לי כמה וכמה תכניות לעתיד ואני לא יודעת מה מבניהן אני הכי מעדיפה.

קודםכל הטיולים, אבל הוכחתי לעצמי כבר שטיולים זה משהו שמשתלב בחיים עצמם ולא מטרה בפני עצמה. אני גם ככה לא אדם שיכול להיזרק עכשיו בהודו לחודשיים בלי מעש - אחרי כמה ימים או שאתחיל לחפש משהו להתפרנס ממנו או שאתחיל ללמוד משהו, גם אם זה סתם יהיה שפה חדשה.

ומתוך המסקנה הזו עולה שטיול זה לא מטרה בפני עצמה, זה השתלבות בחיים עצמם.

אני יותר ויותר חושבת ברצינות על תואר שני בhumanities כלשהם, פשוט החוג שירשה לי להמשיך את המחקר שמעניין אותי ולהתפתח בו ולהתפתח גם ממנו לנושאים אחרים.

זה יכול להיות תואר שני במגדר, אבל גם תואר שני במזרח תיכון או בהיסטוריה או בלימודי מלחמה (יש את כל התכניות האלה בכל מיני אוניברסיטאות) בכל אחד מאלו אמצא את הנישה שלי ואת הדבר שאני רוצה להמשיך ולחקור, וכנראה גם להתקדם לדוקטורט.

באמת שהחוויה באקדמיה בתואר הראשון היתה ברובה טובה, חוצמהמבחנים בפסיכולוגיה והקורסים המעצבנים בסטטיסטיקה - כל השאר: הקורסים בספרות, בהיסטוריה, בצבא-חברה, העבודות שכתבתי, כל הדבר הזה היה דבר מאוד מהנה בשבילי והרגשתי בו מיצוי אדיר, אבל גם שיש לי עוד מה לעשות ומה לחקור ומה ללמוד, ובגלל זה אני רוצה להמשיך וארגיש החמצה אם לא.

יהיה הרבה יותר קשה ללמוד באנגלית גרידא אבל אני כמובן אצליח לעשות את זה, אם אני מספיק רוצה.

אני חושבת שאני מספיק רוצה.

יש לי קובץ אקסל שאני עורכת כל כמה ימים עם אופציות לאוניברסיטאות להתחיל ללמוד בהן ב2023. ויש חברה ישראלית שנותנת שירותים שמסייעים בכל התהליך של האפליקיישן לכל האוניברסיטאות כולל השגת מלגות, וקבעתי איתם פגישה מחר.

טוב, אני חושבת שאם לא באמת הייתי רוצה את זה אז לא באמת הייתי פועלת בכל הרבדים בשביל להשיג את זה.

אני חושבת על אלטרנטיבה - כי ממשהו הרי אהיה חייבת להתפרנס אם לא אעשה תואר שני - ואני יודעת שאוכל להתקבל למשרה בהייטק אם רק ארצה, או בכל דבר אחר - ואני חושבת על עצמי מעבירה ככה עוד כמה שנים, ולא מרוצה ממש, כי זה פשוט לא יספק אותי.

אני חייבת אתגר.

אז זה האתגר הבא ואני צועדת לקראתו. אני מסתכלת בעיקר על תכניות באנגליה ובאירופה. אני גם ממש רוצה לנוח מתישהו אבל עוד לא יודעת מתי זה יקרה, וזה מתנגש עם זה שעוד לא סיימתי את התהליך הקודם (העבודות גמר של התואר הראשון) וכבר מתחילה תהליך חדש.

אבל זה חזק ממני? אני חושבת.

וחוצמזה, כמו הטיולים. נחים בין לבין.

כמה נ.ב. חשובים:

- הוכחתי לעצמי שאני עדיין יודעת להיפתח לגבר, להרגיש ולהכניס אותו לחיים שלי. היה לי סיפור קצר ואינטנסיבי עם גולש קיט שפגשתי באחד החופים, תוך כדי שחיליתי בקורונה והייתי בשיא האריזות לקראת המעבר לחו"ל

סיימתי את זה לא רק בגלל המעבר אלא גם בגלל שהוא לא מתאים לי באופן כללי - אבל היה מאוד נעים לדעת שאני עדיין יכולה לפתוח את הלב שלי לגבר ושזה לא לוקח כזה הרבה זמן. יש לי זכרונות טובים מהקשר איתו למרות שקרו שם גם דברים מאוד דרמטיים וקצת מופרעים

- התהליך של המעבר היה קשה מאוד ואני חושבת שבגלל זה לא הצלחתי לכתוב כאן כל יולי? למכור את כל הדברים שיש לי בבית, למסור למרכז לפליטים אוקראינים את מה שלא מכרתי, לארוז ספרים ובגדים בארגזים ומזוודות ולשלוח, זה היה מעצבן אבל זה מאחוריי.

- החיים בשוויץ רגועים אבל כפי שכתבתי אני לא רואה את עצמי חיה פה לאורך זמן - רק כמין תחנת ביניים כזו שאפשר לשבת בה ולסיים את העבודות של התואר.

- הספקתי גם להיות ליומיים בברלין ובספטמבר-אוקטובר אני רוצה לנסוע או לצפון איטליה, או לטורקיה או ליוון - לגלוש קיט. סופסוף.