הינה אני.

רגע ליפני עוד צעד גדול בחיים,

נשברת ונותנת לראש להציף אותי בכל הפחדים שלי

תחת הרגשה מסריחה של האי ידיעה,חוסר שליטה

הרגשה נוראית של רק ציפייה.

שקועה במחשבות מסריחות וקשות

מחשבות על חוסר המשמעות של החיים

של למה ביכלל לטרוח הרי זה לא משנה במילא...

אני בפארק חשוך ושומם מאנשים,

יושבת מול ארגז חול ענקי ומסיימת את הסיגרייה האחרונה שלי.(מתוך חבילה שנסחבה איתי עוד מהקיץ.)

לצידי יושב אדם שמאז ומתמיד היה הכי קרוב אליי ומנסה בכל כוחו,כבר במשך שעות ,לעודד ולשכנע אותי שהכל יהיה טוב

אבל מילים במצבים כאלה אף פעם לא מספיקים .

בנתיים בצד השני ,בכניסה של הפארק ,רחוק

בא איש עם כלב.

הם מטיילים והכלב מיתרוצץ,מרחרח

ולפתע הכלב מרים את הראש ומהקצה השני של הפארק

רץ וניגש רק אליי.

הוא לא מריח אותי , לא קופץ עליי.

הוא פשוט עומד לו ומיסתכל עלי

כלב עם פרווה שחורה,עניים חומות כהות

מבט חייתי,חיי ומנחם

נותן לי ללטף את ראשו .

הכל פתאום נשכח;כל החרדות הפחדים

אני מבינה פתאום שבישביל זה אני נושמת ובחיים

בישביל רגעים כאלה

ששוים רק לי,כאלה שיראו סתמיים ומפגרים לאחרים

כאלה שיש להם מאות פירושים אבל רק לי יש משמעות אחת להם

רגעים שהם מתוזמנים למקום ולזמן שלהם

אני מודה לך,

לעולם,לאלוהים ולאדמה

אני לא יודעת איזה שם לתת לזה כי זה יכול להיות הכל וכלום.

ליטפתי את הכלב

הפרווה שלו הייתה נעימה 

ודמעות עלו בעייניי.

הכלב ברח לבעליו והמשיך לשחק ולרחרח הכל.