שקט! חושבים כאן.

אמא שלי החליטה שהיום יהיה ה-יום של קריתת הרגל לשרקנית החביבה שלי.

היא התחילה בהכנת הציוד, אני התחלתי להתלהב במסנג'ר.

הזרקנו ממש קצת הרדמה (0.05) +הרדמה מקומית של השריר.

 זה היה ממש בול!

הניתוח היה מוצלח למדיי.

היה דם וכאלה.

הרגל נקרתה ממש טוב וזה לא נראה מכוער, הבעיה הייתה כשניסינו לחבוש אותה -

התחבושת פשוט ירדה!

לבסוף השארנו את הרגל כמו שהיא (כמובן עם תפירה).

היום היה את "האנטומיה של גריי".

זה כ"F טוב, זה לא שאני אוהבת רפואה (טוב, קצת), אבל זה...אמ...

בואו נגיד שהגריי הזאת גדולה!

אני יודעת שאני יותר מידי בטלויזיה, אבל הסדרה הזאת מעוררת אצלי

תחושות שלא היו שם קודם...כמו למשל הצורך העז להתחיל לסרוג,

או לחילופין, הצורך העז לכתוב.

אני כ"F שונאת את זה שאני כותבת פוסטים חסרי ערך כמו זה!

אני שונאת כשלמטה כתוב שיש לי שש עמודים כל חודש,

אבל אני פשוט לא מסוגלת!

אני חייבת לכתוב משהו, למישהו...

ואני לא יכולה לכתוב את זה לעצמי כי..

טוב! אני מודה!

איכפת לי ממה שאנשים חושבים עליי,

איכפת לי שהם חושבים עליי בכלל!

אני אוהבת כשקוראים את מה שאני כותבת.

ואני יודעת, אני בטוחה שמישהו (או מישהי) קוראים את הפוסטים שלי עד הסוף,

זה נותן לי הרגשה טובה,

כאלו שאמרו לי משהו טוב בסיגנון של

"את בן אדם ממש חשוב לי"

או

"את ממש יפה"

ולחילופין,

כשאומרים משהו רע כמו:

"את צבועה ואני שונא\ת אותך"

או

"את גנבת ופאקצה מפגרת"

וללא רצוני אני חושבת על אותם המילים,

מה שנותן לי הרגשה רעה. מאוד רעה.

אבל הרי בשביל זה נועד בלוג, לא?

בשביל לפרוק את כל מה ששמרת בעצמך.

מה שמזכיר לי,

תופעות מעצבנות,

בהן אנשים פותחים בלוג (זה באופנה עכשיו)

ובלי שום פואנטה מתחילים לכתוב פוסטים חסרי תוכן כמו:

"אני קמתי ואכלתי טוסט, טוב הלכתי לראות טלויזיה. תגיבווו!"

זה לא שיש לי בעיה איתם.

אני אפילו לא מכירה אותם כדי לשפוט או משהו, אבל עדיין...

כאילו על מה אתה רוצה שנגיב? על מה שעשית בחמש הדקות האחרונות?

טוב, נראה לי שהבאתי את דעתי בנושא הזה,

כבר מזמן לא הבאתי דעות. אני יבשה בזמן האחרון.

טוב, אמשיך להתייבש מול עוד פרקי החיים הטובים,

שיהיה לכם לילה טוב.