אני אוהבת להיות במרכז, כאשר מבטכם מופנה אליי, אתם מעריצים אותי, מקנאים בי, מנסים לחקות אותי, האמיצים אפילו שואלים מה הסוד. אני מודעת לגופי - אני רזה. אתם מסתכלים עליי, בחוף הים, בבית ספר, במסעדות וסתם ברחוב, אני אוהבת את זה.
שיקרתי,
אני שונאת כשאתם מסתכלים עליי, אני רועדת כששואלים מהם סודותיי, אני מתביישת להיות במרכז ויותר מכל ללכת למסעדה, לראות, כמה שאתם נהנים. אתם נהנים מאכילה!
כבר מזמן שכחתי איך זה להרגיש ככה, אני מרגישה משהו אחר, אני מרגישה את אותה התחושה,
בה אני מול השירותים הכל כך מוכרים לי, מודעת לעובדה שאני הורגת את גופי ואולי בעצם לא...
אני לא יכולה לעצור, זה בלתי אפשרי, כמו זרם מים חזק שסוחף אותי אחריו אל המפל הגדול.
כמו ללכת על צוק ולדעת שמתישהו הוא יגמר ואז שוב אפול אל תוך האפלה, מקום לא נודע,
רק אני יגיע לשם. אולי עוד אנשים כמוני, הרי יש כאלה, גם הם נופלים ואף אחד לא שומע את זעקותיהם, גם אותי לא ישמעו.
הייתי רוצה לצעוק זאת, אולם אף אחד לא יבין, רק ישפטו אותי, יגידו כמה שאני משוגעת ויטיפו מוסרים חסרי כל ערך עבורי. אני לא אקשיב, לעולם לא אקשיב יותר לאף אחד, את הלקח שלי כבר למדתי - לא להקשיב לאנשים, להיזהר מהם!
הדבר הכי כואב בכל המצב הזה, אליו הגעתי הוא המשפחה שלי. הם לידי ומסביבי, אוהבים, צוחקים ושמחים ואני כבר לא שם. זהוא מרחק דמיוני המתרחש רק בליבי.
אימי קצת חושדת, אך אני מרגיעה אותה...בעודי בוכה מבפנים. אני כבר לא יוצאת לטיולים עם המשפחה, בעיקר לא בקיץ, לים. אני לא יכולה, מכיוון שאם הם יראו את גופי הם יבינו...
וצעקות, בכי, דמעות ועוד צעקות. רק המחשבה על זה גורמת לי להצטמרר מפחד.
חיי נעצרו, אין לי שליטה עליהם,
אין פיתרון, הכל אבוד.
מונולוג שכתבתי בשיעור של"ח, גם רונית כתבה. כנסו אליה ותגידו איזה יפה! זאת תחרות! =]]
ולא, אין לי שום הפרעות אכילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נפוליאון קולאז'
