שקט! חושבים כאן.

טודע לרונית שהכינה את השלט היפה הזה!

זהו ספיישל על האנשים-הקטנים-שחיים-בתוך-החול. אני כנראה אצטרך להסביר לכם מי הם, מכיוון שעליהם שמענו רק אני ורונית.

האנשים האלו גרים בתוך החול והם יותר קטנים מהגרגירי חול עצמם, הם ממש תמימים ומצייתים לכל החוקים שהכנסיה נותנת. הכנסיה חיה בתוך ארמונות החול וכשהם נהרסים הם עוברים לאחר. הכנסיה לא ממש תמימה, הם עושים הכל שיהיה לטובתם,הם מודעים לעובדה שאנשיהם תמימים.

כשמישהו מהאזרחים עובר על החוק, דינו מוות. הוא עולה על הדרך הגדולה והולך איתה אל הים ושם מוצא את מותו. בפרטים רונית אולי יותר תדייק. לבלוגה אנא הכנסו מכאן.

הנה היצירות שלי על האנשים האלה:

סערה

"למקלטים!...עכשיו! כנסו למקלטים הקרובים לביתכם" צעק מישהו מבחוץ ובין רגע כולם התחילו להתרוצץ: לקחת מזון, בגדים וכל מה שדרוש לחיי יומיום.

הקול עדיין צעק "מהר!...מהר! תרדו למקלטים! לא להישאר בבתים!".

עכשיו כולנו שם, מתחת לחול. כל כך שקט, אותו השקט שלפני הסערה. עוד מעט הכל ייהרס ושוב נבכה על קורבנות ושוב סערה. ככה זה תמיד, ככה אמא חיה, ככה סבא חי וכל הדורות הקודמים לנו.

כולם מקבלים את זה אחרת: יש כאלה שלא מסוגלים להשלים עם הגורל ובוכים על חייהם האומללים, יש המתפללים אל הלא נודע...ויש כמוני - חיים עם זה, עם אותו הרגש שבו הכל יושמד על ידי הים האכזר.

רעש חזק של התרסקות, לב מחסיר פעימה והרעידות המאיימות האלה...

והנה שוב, ושוב, ושוב. אני תמיד סוגר את עיני כשזה קורה, ככה אני יכול לדמיין את העולם כרצוני. להתעלם מהרעש והרעידות, אולם עכשיו זה ממש חזק, לא כמו בפעמים הקודמות, נאלצתי לפקוח את עיני, מתוך הפחד שמשהו יקרה.

בתת מודה הרעשים נהפכו למשהו רגיל והרעידות כבר לא יוצאות דופן, נרדמתי.

למחרת, כולם יצאו מהמקלטים, חלקם בכו על חבריהם שנלקחו בידי הים וחלקם חיפשו את רכושם. אימי לקחה את ידי והובילה לאותו המקום שעליו היה אמור לעמוד ביתנו. , לא נשאר ממנו דבר.

הסתכלתי אל הים ומלמלתי: "למה? למה את צריך את רכושינו? למה אתה חייב להרוס? לקחת הכל, בלי שום סיבה מוצדקת, בלי לתת משהו בתמורה חוץ מפחד וכאב, לא מספיק לך מאוצרך?" עיני התמלאו דמעות, אך אני לא אבכה, ככה זה צריך להיות. הרי כך חיים האנשים-הקטנים-שבתוך-החול.

ללכת.

כולם שונאים אותו, רוצים שילך מפה, אין אחד שבעדו, אין אחד שלא מסכים עם ההחלטה. זה כבר לא משנה.

הוא הלך על הדרך הגדולה. הצעדים הראשונים היו הכי קשים - חייבים ללכת...והם מסתכלים, אילו רק היו מקללים או צועקים, זה היה יכול להיות הרבה יותר קל, אבל הם לא. ככה הוא מרגיש יותר אשם. אשם על משהו שבכלל לא עשה, הפלילו אותו, איימו עליו...עדיף כבר למות.

הוא צעד צעדים שקטים ולא מיהר לשום מקום. יש לו זמן, אך המבטים האלה, הם ננעצו בתוך גבו כמו סכינים. זה כואב, אבל לא נורא.

הוא התרחק מהם יותר ויותר והם עדיין עמדו שם. בהו, כדי להעניש.

רגליו כאבו, אילו היה אפשר רק לעצור, אבל אסור - הם יראו.

רעש העיר התחלף ברעש התרסקות גלי הים ואנשים נראו כדמויות רחוקות.

הוא כבר לא הרגיש את רגליו, הלך מתוך הרגל, בלי שליטה. הים קרב.

פתאום רצה לברוח, אבל אסור, יש חוקים, אסור לברוח. הוא סובב את ראשו, כמעט אף אחד לא נשאר בתחילת הדרך, לכולם נמאס. רק ארבע דמויות נשארו לעמוד שם. משפחה. הוא לא ראה את פניהם ולא ידע מה עובר בדעתם, אבל הוא שמח, שמח שהם עומדים שם ולא לידו. איישתו החזיקה את ידה של בתו הקטנה והאח הבכור עמד בצד, כן, כמה טוב שהמשפחה ביחד, הוא חייך חיוך עקום והמשיך בדרכו.

החול מתחת לרגליו נהיה רטוב, זה נעים. ככה הים מושך אליו קורבנות, מסדר אותם, שיחשבו שנעים ואז בולע את גופם בתוך פיו הפעור לרווחה.

הוא מתקרב, ליבו פעם במהירות. הנה עוד קצת. הוא הגיע לאן שאף אחד לא מגיע, רק פושעים או חוטאים. הוא ביניהם.

לפתע, ליבו נעצר, נהיה לו כל כך קר, גופו איבד שליטה ולא שירת אותו עוד. הוא נפל בדיוק לפני הים. גל גדול לקח את גופו אליו, מגלגל על החול הרך, משחק בו ואז שוב לוקח. אבל למי זה כבר איכפת...?

יצירותיה המופלאים של רונית:

לחיות בין גרגירים

גרגרי חול עפים לתוך עיניי

רוח נושבת, מלטפת את ידיי

מים עמוקים סוחפים צדפות

מלווים בנשמות טהורות

ארמונות בנויים מבוץ ומים

כי ילדים קטנים משחקים בידיים

חומר דליל, כנסיות מתפרקות

לא נשאר כבר במה לאחוז תקוות

ככה זה לחיות בגרגירים

האנשים שגרים בחול

ככה זה לחשוש מהחיים

ליד הים הכל יכול

חטא ועונש יקבלו כולם

גם לאלה שהרשע לא חדר לידם

חפים מפשע עם הים נסחפים

כשהאשמים ישר לשם נשלחים

מתהלכים על שביל דק וארוך

אנשים קטנים מחייכים ברוך

דוהרים אל הלא נודע

אל הים השואג, אל הים הנורא

ככה זה לחיות בגרגירים

האנשים שגרים בחול

ככה זה לחשוש מהחיים

ליד הים הכל יכול

תפילות

החורף הגיע. בחורף המצב בלתי נסבל.

הים גואש, הים רעב יותר. כאילו שבמשך תקופת הקיץ הוא נרגע, צם, ועכשיו הוא אכזרי.

אנשי כפר החול נמצאים במקלטים כמו כל יומיים.

בחורף הם מוכרחים לבקר שם בתדירות גבוהה.

האנשים ראו שלפעמים הים רגוע, והמון מדענים ניסו לחקור את פשר מצבי הרוח המשתנים של הים,

אך שום דבר לא עזר.

רק שבוע עבר, ורוב הבתים כבר נהרסו. לא רק הבתים, אפילו הכנסיות. גם המון אנשים קטנים נספו,

ולא הייתה מספיק אספקה במקלטים.

הגאולה הגיעה עם איש עיר חול שבא לראות את מצב משפחתו שגרה בכפר.

אתם מבינים, מר סאנד, האיש שבא, נדהם למראות הבתים ההרוסים וכפר החול הכמעט מושמד לגמרי.

הוא סיפר שכן ניתן לשלוט בים, שאפשר להרגיע אותו, לתמיד אפילו. הוא הסביר שכל מה שצריך לעשות הוא להתפלל.

אבל להתפלל למה?

נראה שהתקווה חזרה לעיניהם של תושבי כפר החול, וכבר באותו יום החלו התפילות.

בגלל שהאנשים הקטנים לא ידעו למה להתפלל, חלק התפללו למן אל ששולט במים, חלקם התפללו לפסלים, וחלקם התפללו לאל ששולט בהכל.

הם התפללו כל יום, אפילו פעמיים. ולאחר כחודש מלא בתפילות נראה שהים נרגע.

התושבים הקטנים היו מאושרים, הם שמחו שהכל נגמר סוף סוף. אבל הם לא יצאו מהמקלטים. לא לפני תפילת תודה אחרונה, תפילה שמודה לאותו האל או פסל שכן עזר להם להילחם בים.

לאחר התפילה האחרונה, התושבים פתחו בחגיגות.

הם יצאו אל מחוץ למקלטים, נושמים את אוויר הלילה הקר שלא שאפו כבר המון זמן.

חיוך גדול וטיפשי עטף את פניהם של כל אחד ואחת מאנשי החול.

ראש כפר החול ספר לאחור, ספר לחייה של התחלה חדשה, של חיים שקטים.

10, 9, 8, 7, 6, 5, 4, 3, 2, 1

גל גדול עלה על החוף, רעש ההתרסקות היה אדיר יחסית לחורף הזה.

הגל חזר לים, סוחף יחד איתו את כל אנשי כפר החול, ומשאיר מאחוריו רק סימן גדול של רטיבות על החול היבש.