שקט! חושבים כאן.

נכנסתי לחדר, היא שוב פה, בוהה. אני אוהבת להיות לבדי בחדרי, אבל היא שונה, היא מפלצת. כשהיא איתי אני לא מרגישה מאוימת יותר, אך גם נזהרת ממנה, אתם יודעים, מפלצות הן ממש לא צפויות.

האור נכבה. לילה. שוב חושך, עכשיו היא מרגישה שייכת. היא בחיים לא יצאה מגבולות מיטתי, לעולם לא ניסתה. טוב לה שם, רק לפעמים הוציאה את רגליה המגושמות כדי למשוך את חפציי אליה. ואז בבוקר, אימי מאשימה אותי בכך שדחפתי בגדים ומחברות מתחת למיטה, היא לא מבינה.

המפלצת ההיא מכירה אותי טוב יותר מכולכם, אף על פי שלעולם לא התעניינה בי, היא יודעת. כשאני מסתובבת מצד לצד, מדליקה את האור, קמה, כותבת על דף מקומט משפט או שתיים, מכבה את האור וחוזרת למיטה, פעמים אחדות מנסה לדבר אל אותה המפלצת. היא מכירה אותי הכי טוב.

לפעמים, בלילה, הדמות השטנית שנכנסה בי מתעוררת שוב, רק בלילה, בשקט, כשאף אחד לא רואה. למדתי לחיות איתה והיא איתי, כן. ככה טוב.

אולם ציידי הרשע אינם חושבים ככה, הם רוצים להרוג את אותו השטן שבי, הם באים בלילות, כאשר הנני ישנה, אין ביכולתי להגן על עצמי...ואז המפלצת שמתחת למיטה מתעוררת, מגנה עליי, בניגוד לרצונה - היא סך הכל צמאה לדם.

מפלצת נמוכה, בעלת רגליים קצרצרות ומרפקים יוצאים מצדדי גופה, כמו לטאה. פרצופה קטן ומתארך באף עם נחירי נחש וגבה מכוסה פרווה שחורה וקשה. עיניה גדולות וחומות, הן התרגלו לחושך. זנבה עבה ונגרר אחריה לכל מקום, הוא בצבע החושך - כהה וקר. כל כך מותאמת למקום מגוריה, המיטה.

צליל מוכר של שעון מעורר. עיני טרם נפקחו, קפצתי ממיטתי והסתכלתי מתחתיה:תיק, כמה בגדים ואבק. כנראה שלצורך קיומה של המפלצת צריך לילה בלתי פוסק.