שקט! חושבים כאן.

מה היה קורה אילו הם לא היו מתערבים...

אני גרה עם אימי והחבר שלה. הולכת כל יום לביה"ס.

חיי עוברים בשיגרה חסרת משמעות.

כל יום כהקודם לו, הם כל כך דומים עד שאני מתבלבלת בין הימים.

יש לי ידיד אחד בלבד שאיתו אני מבלה רוב הזמן בגלל שאימו ואימי מכירים.

אין לי שום ידידים או ידידות מלבדו, גם לא איכפת לי. טוב לי, מאוד.

בחיים לא היה לי חבר, אני גם לא חושבת על אהבה.אני מפקפקת בעצם קיומה.

אין לי מחשב ובגלל זה, רוב היום אני עושה ש.ב או רואה טלויזיה, סדרות מצויירות בעיקר.

מוזיקה זה דבר ממש משעמם וכתיבה זה משהו שבכלל לא יוצא לי.

כל פעם אני באה לביה"ס עם תסרוקת חמודה וגזרה גבוה במיוחד.

אני לא מוכשרת בכלום, אפילו לא ניסיתי, מאחר ואני לא יודעת.

אוזניי אטומות למילותיהם של אנשים הסובבים לי. רק אמא.

אני אוהבת את אימי, היא הבן אדם הכי קרוב לי.

בראש, חלק מהדלתות סגורות. ככה טוב.

אני חיה בתוך בועה, אני מאושרת.

למה הרסתם? למה הייתם חייבים להשמיד כל רגש תמים בתוכי, כמו שריפה הפורצת בלב יער ומשמידה הכל, עץ אחרי עץ. עכשיו הכל שחור, לא נותר כלום באותו היער, רק שרידים מתפוררים.

תודה...

מנסה שוב לשחזר את אותו הרגש, זה קשה יותר מפעם לפעם. הדלתות פתוחות.

לא חשתי כאב לפני כן, לא בכיתי ולא הסתבכתי במעשיות טיפשיות. הייתי אני.