שקט! חושבים כאן.

עוד פעם תקופות, הבזקי זמן שדולפים מידי כמו מים.

עייפות משתלטת עליי, אין לי כוח לשום דבר ולאף אחד, אני רוצה להיות לבד,

אני לא רוצה אנשים מסבבי השואלים שאלות מטרידות וגם לא חיבוקים,

אני שונאת כשמסתכלים עליי וכשנוגעים בי או מצווים עליי לעשות דברים.

אני צריכה שקט, אולי חג קטן שיתן לי מנוחה מהביה"X,

כך שאוכל להסתגר בחדרי בלי לעשות כלום.

נמאס לי להיות אופטימית - זה דורש יותר מידי אנרגיה.

נמאס לי לכתוב ולקרוא - כי גם זה.

נמאס לי לדבר - כי זה לא מעניין.

נמאס לי לחיות - כי גם זה.

אמא שלי נתנה לי 50 ש"J כדיי שאני אקנה לעצמי חולצה של נוע"ל.

כמובן שאיבדתי את הכסף....אני מאבדת הכל, ה=כ=ל!

20.................יש לי דה ג'וו והוא לא הולך להיות טוב.

מי אמר שהחיים הם לא סרט?

ברור שהם כן!

הוא שטף אותי, מפיל ארצה את הבעיות כאשר הן עדיין מנסות להידבק לנעלי.

היום יש לי רכיבה...זה אמור להיות כיף, אבל לא כשאתה גוסס ואחרי יום לימודים עמוס.

הרצון לרכב נוטף ממני, טיפה אחרי טיפה.

אני רוצה משהו, אילו רק יכולתי לדעת מה, זה יכל להיות טוב.

בנתיים אני רוצה רק למצוא את ה50 ש"ח שלי ולהחזיר את מה שאני חייבת לרונית.

אך יש עוד משהו...הלוואי ויתגלה כבר.

רציתי לכתוב עוד משהו בנושא "דלתות מסתובבות". על מה היה אילו הייתי נשארת ברוסיה.

אחרי מחשבה ארוכה החלטתי שחיי היו נראים אותו דבר כמו עכשיו רק...ברוסית!