שקט! חושבים כאן.

היום הייתה לי תחרות ריצה ביגור. היה שם כיף, חוץ מהעובדה שאני יכולתי למות שם,

אבל נעזוב את העובדה הקטנה וחסרת משמעות הזו,

מה שחשוב הוא שהיו שם אנשים. אנשים. כ"כ הרבה אנשים מהעבר, קריית אתא, קריית ביאליק...חברים, אויבים...

וכולם רצים כאשר באוזניהם נשמעת שריקה. כולם נושמים בכבדות, מנסים לרוץ, להסדיר את הנשימה המהירה.

והנה עכשיו, השריקה נשמעה לעברי, בדיליי קצר התחלתי לרוץ, כל היצרים האחרים נעצרו, לא חשבתי על כלום, זה טוב: כאשר אני רצה - אני לא מרגישה כלום. זה כמו להסניף חומרי ניקוי. הכל נעצר, חוץ מהדחף הרב לעקוף, אולם אחרי כמה דקות הדחף הזה מתחלף בדחף לנשום.

אחרי העליה, ליבי כאילו נעצר, הכביד ודמוי אבן נתלה על עורקי, מושך אותי מטה, אל החול.

שתי בנות דחפו אותי אחורה לפני שהבנתי מה קרה.

מקום 14 מתוך103 :(

לא התאמנתי. כך שלדעתי זה טוב יחסית לילדה ממוצעת כמוני.

מכיוון שלא התאמנתי, וריאותי יכלו להתפוצץ מרוב לחץ, אבל זה כנראה לא הפריע למורה לספורט הפדופיל הזה.

כרמלה יותר טובה.

שלכם,

         אני.