שקט! חושבים כאן.

עזבו אתכם שניה מרצח בקצרין, יש לי משהו הרבה יותר חשוב מזה.

אמא שלי שעדיין יש לה בעיות עם השפה ביקשה ממני לכתוב מכתב למקום כזה של וטרינרים (היא וטרינרית) כדי לחפש עבודה, יש לציין שלפני זה היא שלחה פשוט קורות חיים ואף אחד לא חזר אליה.

כתבתי את המכתב ולמחרת יש התקשרו אליה כדיי להזמינה לראיון עבודה. זה הרי ברור! אני נפלאה ומוכשרת, הלא כך?

הם רוצים לשלוח אותה לאפריקה.

                                       זה החלום שלה, איך אני אוכל לעצור בעדה?

עצרתי אותה יותר מידי פעמים, אך לא אוכל כאשר זוהי הזדמנות של פעם בחיים.

כמו לזכות בלוטו ולוותר על הכסף. אני לא מסוגלת לקחת לה את זה בדיוק כאשר זה נפל לידיה.

אילו הייתי יכולה לנסוע לשם איתה, הייתי מסכימה! מוותרת על הכל! הייתי נפרדת מחברים, הייתי עוברת ביה"X, הייתי משאירה מאחורי הכל והייתי לומדת שפה חדשה...זה קל.

אבל להשאר? לא, זה קשה.

                              אולי גם לה...יש לה חברים, היא למדה את השפה וכמובן שיש לה את החבר שלה.

עכשיו היא תעזוב אותם, תיסע לעבר החלום, כי היא יודעת מה היא רוצה בחיים. היא קיבלה את ההחלטה.

אני אשאר לבד, בלי הורים, סבתא זה לא נחשב, אני אוהבת את סבתא, אך רצוני הוא לא לגור איתה.

איך מחליטים על דברים? תגידו לי, האיך?

"עכשיו אני רוצה לפול,

אולי אל תוך האפלה,

אולי אל תוך הלא נודע,

כבר אין לי צורך בלגדול."