שקט! חושבים כאן.

אוקיי, תהיו עדינים איתי.

דברי אליי ילדה,

ספרי את רגשותיך,

את בטח מנוסה

בלהסביר את מילותיך.

אך פי כבר לא נישמע,

קולות הרעמים אותו כבו

ורגשות נשרו

ושמש לא חמה.

למילותיי יש טעם רע,

היני מעדיפה שתיקה.

דברי אליי ילדה,

בלב אני שומע,

במבטים תגידי,

בפעימות ליבך,

לאן ילדה?

לאן את ממהרת?

תשארי עימי,

ואסתפק בשתיקותיך,

הן לי לעונג,

ולך הן לכאב.

דברי ילדה,

אך איש כבר לא שומע

וגם אם כן,

הוא לא מבין דממה,

אז מהרי ילדה,

תגידי לי הכל

ואל תתני לי זמן לשאול.

כתבתי אותו לפני כמה ימים, קצת שונה מהשירים שאני כותבת בדרך כלל.

יצא נחמד, לא משהו שאני גאה, אבל מאוד נחמד.

אני מחכה לתגובות בונות, אל תדאגו, אם אתם תכתבו משהו רע, אני לא אחתוך עמוק מידי, מבטיחה.

"עכשיו אפשר לצעוק,

מבלי לשבור את הדממה,

אנחנו לגמרי רחוק,

היכן שרוח שוממה."

בזמן האחרון אני מרגישה מאוד נייטרלית מבחינה רגשית, אני מרגישה ממש בסדר, אולם משהו חסר, תקופה קצת יבשה, אבל זה עדיף מאשר איזה דרמות וטלנובלות. לפחות לבנתיים.

מה שמעצבן אותי זה שאני בבלאגן, פיזי ונפשי. הכל בגלל סבתא, כל פעם שסבתא באה, תמיד אין לי כוח לכלום. זה מעצבן אותי, אבל אני לא יכולה לעשות עם זה כלום. בנתיים היא חולה.