שקט! חושבים כאן.

ושוב לחזור לנקודת ההתחלה.

שום דבר לא השתנה, כמה שאני חושבת על זה...אני לא השתנתי, אף פעם.

אני אותה ילדה שמסוגלת לדמיין עולמות, אבל כאשר היא עומדת מול אתגר, היא שותקת.

ואחרי כמה זמן שוב מתחילה לדמיין "הייתי עושה ככה וככה..."

ועוד פעם ההרגשה...לא עצב, עצב מכאיב יותר, אולם גם שימחה זה לא יכול להיות.

בלבול, אומללות ועצלנות...משהו כזה.

אני כמו עלוקה - חיה בעקבות החיים של אחרים. זה כל כך מדכא.

משנה לשנה אני לא משתנה אפילו טיפה, בסוף אני מסיימת באותה אומללות.

ועכשיו אני מחכה, שוב. מזמן לא חיכיתי, בתחילת השנה לא חיכיתי לכלום, כבר שכחתי עד כמה שההרגשה הזאת כואבת.

אנשים לא שמים לב לפעולות כמו לשאוף ולנשוף, אבל כאשר יש את ההרגשה הזאת - אני שמה לב, אני עייפה.

ובין הדברים הכואבים, אין לי למי לצעוק זאת, אני לא מחכה לבנות צווחניות שירוצו ויתחילו לשאול שאלות מטופשות, אני לא מחכה להומואים רגישים שיחבקו אותי בין ידיהם השריריות ואני לא מחכה לכוסונים שיגידו משהו נחמד ונתמזמז.

אני מחכה לשינוי.

זה לא שרע לי, אלה הם לא רחמים עצמיים. זו רק דילמה, ויכוח ביני לבין עצמי.

הרגשת בילבול, אני מרגישה לבד, אבל עם זאת אני לא רוצה לחלוק את זה עם אף אחד, אולי כי בשבילי אף אחד לא שווה את זה הרי בעולמינו אין את האנשים החמודים האלה, כמו ב"או-סי". הו, אני חייבת להפסיק לראות "או-סי", אני ראיתי את כל הפרקים פעמיים אם לא יותר.

אני ממש חייבת להפסיק לכתוב על עצמי אל עצמי. אני צריכה להיות יוזמת, כמו כריסטינה או מרדרית.

לא! אני חייבת להיות כמו ד"ר קוקס!!1

לא...אני חייבת להיות אני :'(