אם הייתם כמו השוטר מ"גיבורים", הייתם קוראים את מחשבותי. אני אתעלם מכך שזה מה שהיה כתוב אצלו בטקסט כאשר הוא עשה את האודישן לסידרה. אני רוצה להתעלם, זה מצליח לי.
הערות מסביב נותנות לך מודעות עצמית, הסביבה שולטת, אין לך לאן לברוח מלבד עצמך, אבל זו לא הדרך של אנשים. תאמינו לי, ניסיתי. כל כך ניסיתי ואולי זאת פשוט אני שאין לה כוח רצון.
ואז תמיד יש משהו לעסוק בו, משהו שמעמיד אותך, אבל עם זאת מפיל אותך ארצה ומסגיר. בין אם זה אפייה בלתי פוסקת של מאפיס ובין אם זה הכנסות לחיים של אחרים, לחיים שבנו בשבילך כדיי להעביר את זמנך החופשי, כדי להרוויח כסף. רואים? אני מודעת לעצמי! כולם מודעים לעצמם, אבל למי יש כוח להשתלט על צרכיהם. הכל בתוך המוח ועל רובו אנחנו לא יכולים להשתלט, אולי ככה עדיף, בלי שליטה ומודעות עצמית.
אז ניסיתי לתקשר, הכל נגמר באסון. מה שלא עשיתי, כמה שלא חשבתי שזה טוב, תמיד טעיתי. רגע אחד למעלה וברגע השני אני נופלת.
אז החלטתי שאני לא עושה את זה שוב, כדיי לא לטעות, הפסקתי. זה כנראה מה שגרם לפתיחה בלתי מוגבלת של בלוגים וסגירתם לאחר זמן מה.
אני חייבת להוציא את חיי למישהו, אבל לא מצאתי למי, אז הפסקתי לחיות אותם.
התחלתי לחיות משהו שיותר פשוט לעיקול, שיותר מהיר.
גם לא צריך לדעת לתקשר, אני גרועה בזה כל כך.
אף פעם לא הצלחתי לתקשר עם אנשים בצורה נורמלית, זה משהו שפשוט מעבר לתחום שלי.
אבל, פאק! אני לא מסוגלת לסתום, אני כל כך רוצה להגיד, בין זה יעניין מישהו או לא.
אז כולם מתרחקים.
כן, זה חלק מהדברים שרציתי לכתוב, בנתיים הם עוד אקטואליים לערב זה. כנראה שהמודעות מתעוררת בלילות, אחרי צפייה מלאת רגשות ב"אנטומייה של גריי".
ומזל טוב למרדרית שמצאה את התחתונים השחורים שלה...על לוח המודעת. 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נפוליאון קולאז'
