אמא שלי העירה אותי בצעקות "עוד עשר דקות אנחנו יוצאות"
"מה?? לאן? אמא, אני ישנה."
"נו..ליומולדת של ולדי"
אחרי חצי שעה הייתי מוכנה, רצנו לצומת מוצרט ועלינו על הדבר הזה שנוסע.
הגענו למקום כזה שבו יורים כדורי צבע, היה הכי מושלם בעולם. הלבישו אותי בבגדי צבא וכולם החמיאו לי עד כמה שזה מתאים לי (או שאני כוסית מטבעי או שהם סתם רוצים שאלך לצבאי ואמות). התחלקנו לקבוצות והתחלנו לירות אחד בשני, אני ממש טובה בזה. אני אוהבת את זה. פגעו בי פעמיים, פעם אחת בכתף ופעם שניה ביד, עדיין נשארו לי סימנים. זה היה קצת מפחיד, בהתחלה הקיפו אותי ולא ידעתי מה לעשות, פתאום מישהו פוגע בי, ממש מהר וכאב חד כזה, כאילו זרקו בך אבן בכל הכוח. התחבאתי מאחורי עץ ונגעתי במקום, ראיתי צבע כתום נוזל מהכתף, כמו שאמרתי, היה הכי כיף בעולם.
אחרי המלחמה אכלנו, והקטנים התחילו לאסוף כדורי צבע, פוצצנו אותם וליכלכנו אחד את השני, בסוף הלכנו לגיבעה עם דשא והתרוצצנו כמו משוגעים, זה היה כאילו שחוקי כוח הכבידה כבר לא עובדים, שאנחנו קלים ויכולים לעשות כל דבר..כן...היה מגניב. הנה תמונות:
אני ואולה, מנסות להבין מה הקטע של המסכות.
בסוף הבנו
בזמן הקרב, אני עם הכובע הצהוב שעליו כתוב "מאפיה מרחבית"
אה ואוגלוק מת.
מוזר להיות כל כך קרוב לים ולעולם לא לראות אותו, לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נפוליאון קולאז'
