שקט! חושבים כאן.

תיק נסיעות, מלוכלך ומסריח. הוא עומד בפינה הרחוקה של החדר. אתה מתפרץ בדלת, פניך אדומות ומכוסות דמעות. הכאב שאתה חש בלב בכלל לא משתווה לכאב החבטות שאביך השיכור חבט בך. הוא מנצל את הזמן טוב כשאמא בעבודה. אתה חסר כל יכולת לעשות משהו. אביך מגיע אחריך וצעדיו מקפיצים לך את הלב, אתה סוגר במהירות את הדלת ונועל עם מפתח. ליבך פועם בקצב מטורף, אתה מרגיש שכל איבריך עולים בגרונך ואתה נשאר ריק, צורך עז להקיא. הנשימה מתפרצת מהפה, דמעות שורפות בלחיים. אבא מנסה לפתוח את הדלת, אתה זז לאחור, עיניך נפערות מפחד. לפתע אתה שומע חבטה בדלת, ושוב ושוב, צרחות אביך מחרישות אוזניים. אתה נופל מטה וזוחל לפינה, אוחז בעצמך ואינו יודע מה לעשות, מתפלל שאבא יפסיק. לפתע, השאון נמוג ושקט מזוויע משתלט על החדר, נשימתך מסתדרת, אך הפחד עדיין לא פג, אולם רגש נוסף מציף אותך - כעס. אתה שונא את אביך. אתה נזכר בתיק הנסיעות, מפנה את המבט אליו ודמעות זולגות מעיניך שוב. אתה קם ומתקרב לתיק באיטיות. התיק ריק, מזמן לא יצאת מהבית. פתאום נשימתך נעתקת, אביך שוב מנסה לפרוץ את הדלת, רעש מילא את הבית, אך הפעם, אף על פי הפחד, אתה לא מתחבא בפינה, אתה לוקח כמה בגדים מהארון ושם אותם בתיק, אחר כך לוקח ספר מהמגירה למעלה ופותח בעמוד 222, שם היו 300 ש"ח לעת צרה, כך אמרה אימך לאביך לפני כשבוע, למחרת אביך בזבז 250 ש"ח על אלכוהול וסמים והאשים אותך.

אתה לוקח 50 שקל נותרים ושם אותם בכיס מכנסיך. כל כך התרכזת בתוכניתך שכבר לא שמעת את הצרחות של אבא.

הוא קילל אותך כהוגן ויצא מהבית. אתה רץ מהחדר וניגש למקרר, לוקח כמה פרוסות לחם ואגסים. בזווית עיניך אתה שם לב לתמונה ממוסגרת ליד הכיור. הזכוכית סדוקה. בתמונה הופיעו תינוקת, אתה, אמא ואבא. הם נראו מאושרים והם אף פעם לא הסירו את חיוכם המלגלג, גם  למראה אישה בוכה וילד מכוסה דם, הם חייכו מבעד לזכוכית.

צעדיו הכבדים של אביך נשמעים מחדר המדרגות, אתה מוכן. נכון? נכון? נו, תגיד לעצמך שנכון! נכון.

אתה מתחבא בשירותים, עם תיק הנסיעות המסריח על הגב, כמה כריכים נרקבו שם? פתאום אתה מתחרט, כאילו עומד לפני אתגר גדול. צניחה חופשית, וכשנפתחת דלת המסוק אתה מגמגם למדריך שמאחורייך ש"אולי לא כדאי", הוא מצחקק ועונה "תהנה" ודוחף אותך מטה. רק אל תשכח לפתוח את המצנח.

אביך התפרץ לחדר שלך, תפתח את המצנח, ואתה פותח ובורח החוצה, הרוח עוטפת אותך, אתה צובר מהירות ואבא שלך רק עכשיו מבין מה עשית, תתחבא. אתה רץ למקום המחבוא שלך, סוגר את העיניים, מפחיד מידי להסתכל למטה, אבל יש לך מצנח. אתה מתנשף בכבדות ותמונות מן העבר מבזיקות לך בעיניים. איך אמא הייתה בהריון ואבא דאג לה, האדמה מתקרבת, איך הם חזרו הביתה מאושרים ואמרו שקוראים לה ג'ולי, סטית מהמסלול, איך הם היו שוכחים אותך בגלל ג'ולי, אתה מנסה נואשות לחזור, הבכי שלה, לפניך מתנשא סלע ענק וממנו גדל עץ קוצני, איך שנאת אותה, ענפיו כמו חרבות מכוונות אליך, שנאה טהורה ואמיתית, אתה לא יכול לעצור, מיתר גיטרה  ננעל על צווארה, אתה משופד על כמה ענפים. הנהג בוכה. בחדר המתים אף אחד לא בא לזהות את הגופה. ההורים שלך לא מחפשים אותך, אבל כל יום מגיעים לקבר של אחותך.

מי שקרא את כל מה שכתבתי, מגיע לו משהו חמוד ומנצנץ כמו זה: