זה לא כל כך קשה, הבעיה היא האינסטינקט, לא משנה אם מתחתיך יהיה מזרן רך או ג. יפית תמיד תפחד ליפול, כי זה לא בטבע שלנו ליפול מרצון. אבל הפעם החלטתי שאני נופל ובגדול ועל הזין שלי הטבע. אני שונא ששמים לי גבולות, אם שמים - אני עובר. וזה לא איזה מרד נעורים, גם כשהייתי קטן תמיד עשיתי את הדבר ההפוך ממה שאומרים לי, אמא אמרה שאני הסיוט שלה ואבא נאנח ומלמל משהו על מכות ומשטרה. אמא הייתה אומרת "תסדר את המיטה" והייתי מפזר את החלקים שלה בכל החדר, אמא אומרת "תאכל את הארוחה" והייתי מרעיב את עצמי ימים. מאבא הייתי מפחד יותר כשהייתי קטן ובהתחלה אפילו היה לו פטנט, הוא היה אומר לי את הדבר ההפוך ממה שרצה שאעשה ואז כמו ילד טוב אספתי את הצעצועים מהריצפה כשהוא ביקש בפירוש להשאיר אותם שם. אחרי כמה פעמים נמאס לי לצאת פראייר והפסקתי עם זה, אבל עדיין לא כדאי להתעסק עם אבא.
כשהלכתי בפעם הראשונה לביה"ס הסבירו לנו על המון חוקים וכבר בהפסקה עברתי על חמישה מהם, הילדים האחרים חשבו שזה ממש מגניב וככה מצאתי לעצמי את החברים הכי טובים שלי ולפעמים אני בא לבקר אצלם, בכלא.
במשך כל היסודי עשיתי את המוות למורים וכשעליתי על הבמה לקבל את התעודה שלי בסוף כיתה ו', המחנכת שלי התכופפה אליי ולחשה לי "בחטיבה אתה הולך לסבול ואני מקווה שהרבה" למרבה צערה המיקרופון שלה היה מופעל וכל קהל ההורים המאושרים שמע את איחוליה. חלקם הנהנו לאות הסכמה. בחטיבה בכלל לא סבלתי, הייתי מבריז והולך לים ולעשן עם חברים, ההורים כבר התייאשו. בכללי, אני דיי בטוח שאני חכם, אבל אצלי זה חוק לעבור על חוקים, משהו פלדה רצח, אין מצב שאתם תופסים אותי עם ספר. מקסימום גליון 'פלייבוי'.
ועכשיו עברתי לתיכון, נחמד כזה, המורים מוכרים לנו חומר לפעמים ואם נותנים מספיק 'ירוקים' למנהל אז בסוף השנה נמחקות לך כל ה"הברזות" מהתעודה ויש מצב שאמא שלך תקבל חיוך ואמירה בסגנון "הילד שלך חכם ומיוחד".
בכל מקרה, אף פעם לא הבנתי את החוקים. לא הייתי חושב לדרוך על הדשא אם לא היה את השלט המפתה הזה באמצע שכתוב עליו באותיות גדולות ואדומות כאלה, בשביל להרגיז "אסור לדרוך על הדשא". אותו הדבר עם הסמים, למה להתחיל בכלל אם לא בשביל ההנאה הכרוכה בעבירה.
מה שבאמת מרגיז אלה חוקי הטבע והדבר הכי מרגיז אצלם שלעבור עליהם תמיד קשה. פעם ניסיתי לשהות מתחת למים שעה שלמה מה שלא הצליח לי, נשברתי אחרי כמה שניות וניסיתי עוד כמה פעמים ובכולם נכשלתי.
"שמעת על שנורקל?" שאל אותי פעם יוסי, ההוא שיושב עכשיו בכלא.
"לא צריך ת'שנורקל המחורבן שלך!" התרגזתי עליו, הוא הרי יודע את הקטע שלי וסתם מעיר כדי לעצבן.
אבל עכשיו, עכשיו אני הולך לשבור חוק. 'חוק הנפילה'. ואני הולך ליפול חזק, ככה שהטבע יקבל את זה בפרצוף, שיבין שאיתי לא מתעסקים.
נעמדתי ישר ועצמתי עיניים, כדי לשבש את שיווי המשקל של הגוף, מלאתי את ריאותי באוויר, כי אסור לנשום בזמן הנפילה, הרגשתי שהטבע חם עליי עכשיו, המניאק מפחד וזה נתן לי תמריץ. נשענתי עם כל הגוף אחורה, נאחזתי בעצמי והשתחררתי לגמרי. ככה נפלתי, מהגג של עזריאלי.
עריכה: ביקרו אותי, מוזמנים להכנס ולחוות את דעתכם XDDDDDDDD
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=470887&blogcode=7718802
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נפוליאון קולאז'
