ישבתי עד השעות הקטנות של הבוקר, אכלתי אבקה של שוקולית כדי לא להרדם וקראתי את הספר המזורגג לבוק רפורט רק כדי לגלות שאין שום בוק רפורט ולא חייבים לבוא לביה"ס בכלל. אאוצ'.
בשיעור השני כולם התחפפו משם כולל אותי, הידד לשביתה.
ואם כבר מדברים על הדברים שמעצבנים אותי (קוראים לזה יקום, רבותי) אז אני רעבה, אבל לא רוצה לאכול כלום חוץ מיוגורט ולצערי אין כאן שום יוגורט. החברות של סבתא יושבות 24\7 על הטלפון ומתקשרות לה כל אחת בתורה. זה משגע אותי, הטלפון נמצא בסלון, יחד עם המחשב ובטלויזיה ככה שאין לי לאן להמלט. אחרי שיחה מייגעת בצהריים פשוט ניתקתי את הטלפון ו...שקט :)
בחמישי דני לא יכול לקחת אותי לקייקים ככה שאני צריכה הסעה, יש אחד שקוראים לו זאקי, אבל הוא שמן, זקן ומפחיד. להתקשר או לא להתקשר, זאת השאלה.
אתמול אחרי טניס הלכתי הביתה להנאתי, מנופפת במחבט שלי ועושה הנחתה דמיונית מושלמת (שאגב, המאמן שלי אמר לי שהיא כמעט הכי טובה) ופתאום רואה את הגיק שישב מאחורי באנגלית ודיבר על בנות וריבועים אמרתי לו שלום תוך כדי גב-יד לאלכסון ארוך (אחת המכות הטובות שלי3>), הוא ברח כל עוד נפשו בו.
יש כף ענקית ליד המחשב שאין לי מושג איך היא הגיעה לכאן וזה נורא מעצבן אותי, אבל אני יותר מידי עצלנית כדי להחזיר אותה למטבח. אני עצלנית מתמיד בזמן האחרון, כדאי שאעשה משהו בנוגע לזה *מתקשרת לסבתא כדי שתקנה יוגורט ומתגלגלת על הכיסא עם הכף למטבח, יחי הגלגלים*
אה כן ומתעללים בחיות בחצי האי אונגבה, צ'או.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נפוליאון קולאז'
