יום לפני יום הולדתי התשיעי טיילתי לי בפארק שליד ביתי, חמה השפילה את מרום שבתה והחלתי לחזור. בזווית עיני ראיתי סוס פוני סמוך לקרוסלה, הוא היה נמוך קומה, שמנמן ואפור כענני הסופות בחורף, רעמתו ירדה בתלתולים לאורך צווארו ועיניו הסתתרו מאחורי פוני מבורדק. ישר ידעתי שאותו אני רוצה והובלתי אותו אלי הביתה.
אמא הסכימה מיד, אבא הרהר במקצת, אולם אחרי השכנועים שלי ושל אימי השיב בחיוב גם הוא. ככה קיבלתי סוס פוני ליומולדת.
בהתחלה לא הורדתי ממנו את העיניים וכל בוקר הייתי קם ומסרק את תלתלי רעמתו וזנבו, מבריש את פרסותיו השחוקות ומלטף את פרוותו הקצרה והקשה עד הערב, עד שהייתי נירדם לצידו.
אימי אהבה אותו גם היא. היא השקתה אותו במים צוננים וליטפה את מצחו, שרה שירים לתוך אוזניו הגדולות.
וכשאבא ופוני היו נשארים לבד, הפוני היה מתקרב אליו ואבי, למשמע צקצוק הפרסות הרים את עיניו מן העיתון, נתן לו קוביית סוכר ובלגן את רעמתו בחיוך. אפילו אחותי הקטנה, רוני, אהבה את הפוני בכל ליבה הקטנטן ובכלל, המילה הראשונה שלה הייתה "פוני".
כל ערב הלבשתי על הפוני קולר ורצועה ויצאתי לטיול עימו. היינו הולכים יחד שעות על גבי שעות, בלי להחליף מילה, פשוט לצעוד בשקט בין הרחובות, השדות והכבישים עד לשקיעת החמה ואז לחזור. ובחזרה הייתי מוריד את ראשי, מהופנט על ידי צבעי אש החמה על גבו של הפוני שלי, מובל אחריו אל הבית.
כך עבר לו השבוע הראשון והכל היה נראה לי מושלם עד כאב ולא שמתי לב מה קורה סביבי, סוממתי בשלמות. אף פעם עוד לא הרגשתי ככה, שהכל פתאום מסתדר לי.
ואז, בארוחה המשפחתית אמא שברה את הדממה בדאגתה לפוני: "תסתכלו" היא אמרה "תסתכלו עליו" הוסיפה בחשש. וכולנו סובבנו את ראשינו לכיוונו, הוא עמד בפינת המטבח, ראשו מורד עד הרצפה. והכל כאילו נישבר, יתכן והושליתי. הפוני שלי עצוב.
בשבוע השני ניסינו לעודד אותו, אך ללא הצלחה. וכולם פתאום התעצבו מעט, מוקפים בענני הגשמים הכבדים שעל גופו. כל בוקר קמתי וניגשתי ישר אל הפוני שעמד בפינת חדרי ומעיר אותו, וכל פעם הוא הרים את הראש באדישות, עייף מן העצב של עצמו.
אמא האכילה אותו בכל מאכליו האהובים, שרה לו שירים שמחים ועליזים על אהבה וחיים טובים. אבא הסביר לו שהמצב בארץ לא כל כך נורא בזמן שהפוני ליקק את קוביית הסוכר מידיו. רוני נתנה לפוני את סנאי הצעצוע שלה במתנה.
ובערב, כשיצאנו לטייל, לא הפסקתי לדבר על דברים אופטימיים ושטחיים, אולם הפוני רק הנהן בראשו הגדול, שקוע יותר ויותר בעולמו שלו וכשהשמש שקעה, מפיצה את אורה אחרון על העיר, גבו נותר ריק ותפל באפרוריות.
כולנו התייאשנו, חשבנו רק עליו והמחשבה הזו הייתה מטרידה, בערב הזמנו תור לווטרינר. בלילה, כשכולם הלכו לישון, התיישבתי ליד הפוני על הברכיים ליטפתי את ראש, חיבקתי אותו, טובע ברעמתו. משכתי אותו אליי והפוני נשכב לידי, ככה שכבנו שעות כשפני מול פניו. לבסוף התרוממתי והתקרבתי אליו כך שאפי נגע באפו, אחזתי באוזניו. "תגיד, מה קרה לך?" לחשתי לו. בתשובה הוא נאנח וניער את ראשו. הבטתי בו ארוכות וחזרתי על השאלה שלי, הוא הוריד את הראש, אך הרמתי אותו שוב ומן מסך הרעמה שעל עיניו בצבצה לה דמעה שהתגלגלה על אפו הגדול, נצצה לה לאור הירח המלא שהציץ אלינו מהחלון ונכנסה לנחיריו, הוא התעטש והבנתי אותו. בלי מילים, או חילופי מבטים גררתי אותו אחרי מן החדר, החושך הקשה עליי למצוא את דרכי והרמתי את ידי בחיפוש אחרי דלת היציאה מן הבית, דקות ספורות אחר כך מיששתי אותה וסובבתי את המפתח, סימנתי לפוני לבוא אחרי וכך הוא עשה.
יצאנו אל הרחוב, מילאתי את ריאותיי באוויר הקר והמרענן של הלילה, הבטתי בפוני שלי, גם הוא נהנה מהחופש. החלנו להתקדם לעבר הפארק בצעדים איטיים, יש לנו זמן. אור הסהר ליווה אותנו וגופו של הפוני זהר בטוהר הבהיר, מאיר את הכבישים השוממים. הוא נעצר ליד הפארק, עצרתי גם. לאחר מכן הוא המשיך ללכת, מצקצק בפרסותיו ושובר את הדממה של ליל ירח מלא, התרחק והזוהר כבה איתו עד שנעלם לגמרי ורק צליל נגיעת הפרסות בכביש עוד הדהד עם הרוח הלילית כנגינה אחרונה. נותרתי לבד, בפארק הקודר, חושב על הילד ההוא, שאליו הפוני חוזר. ואולי, כשהוא יראה אותו הוא יחבק אותו וייתן לו קוביית סוכר, יסרק, יבריש וינקה את הפרסות. חייכתי לעצמי, ובערב, הם בטח יטיילו במקום מרוחק עד לשקיעה וגבו האפלולי של הפוני יובער בקרני החמה השוקעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נפוליאון קולאז'
