שקט! חושבים כאן.

מה היה קורה אילו הם לא היו מתערבים...

אני גרה עם אימי והחבר שלה. הולכת כל יום לביה"ס.

חיי עוברים בשיגרה חסרת משמעות.

כל יום כהקודם לו, הם כל כך דומים עד שאני מתבלבלת בין הימים.

יש לי ידיד אחד בלבד שאיתו אני מבלה רוב הזמן בגלל שאימו ואימי מכירים.

אין לי שום ידידים או ידידות מלבדו, גם לא איכפת לי. טוב לי, מאוד.

בחיים לא היה לי חבר, אני גם לא חושבת על אהבה.אני מפקפקת בעצם קיומה.

אין לי מחשב ובגלל זה, רוב היום אני עושה ש.ב או רואה טלויזיה, סדרות מצויירות בעיקר.

מוזיקה זה דבר ממש משעמם וכתיבה זה משהו שבכלל לא יוצא לי.

כל פעם אני באה לביה"ס עם תסרוקת חמודה וגזרה גבוה במיוחד.

אני לא מוכשרת בכלום, אפילו לא ניסיתי, מאחר ואני לא יודעת.

אוזניי אטומות למילותיהם של אנשים הסובבים לי. רק אמא.

אני אוהבת את אימי, היא הבן אדם הכי קרוב לי.

בראש, חלק מהדלתות סגורות. ככה טוב.

אני חיה בתוך בועה, אני מאושרת.

למה הרסתם? למה הייתם חייבים להשמיד כל רגש תמים בתוכי, כמו שריפה הפורצת בלב יער ומשמידה הכל, עץ אחרי עץ. עכשיו הכל שחור, לא נותר כלום באותו היער, רק שרידים מתפוררים.

תודה...

מנסה שוב לשחזר את אותו הרגש, זה קשה יותר מפעם לפעם. הדלתות פתוחות.

לא חשתי כאב לפני כן, לא בכיתי ולא הסתבכתי במעשיות טיפשיות. הייתי אני.

ביום שישי אחרי הבצפר הייתי כבר מעוצבנת ועייפה מכיוון ש..נו..בצפר!!!1

אחרי זה חשבתי לבוא לקריון לראות את בן ואלכס, אבל לא! דווקא כשאני ורונית החלטנו לנסוע הם חזרו לחור הזה שלהם שנקרא עפולה.

באותו הרגע, אילו הייתי רונית בטוח הייתי מושכת בשיער.

לא היה לי כוח לאף אחד כל הערב, אפילו לא להדר, למעשה, ממש לא היה לי כוח שתבוא אליי,

 אבל אני מכירה את עצמי מספיק טוב כדיי לדעת שזה זמני,

ככה זה אצלי, אני לא רוצה כלום וכשזה בא אני שמחה!

כשהדר באה אליי לקחנו בובות ויצאנו אל העולם הגדול, טוב, לא כל כך גדול, אבל עדיין.

כיוונו את רגלינו למוצקין וחייכנו לכל עבר, מחובקות עם אותן הבובות שלקחנו מביתי.

אנשים לא הבינו מאיפה זה בא להם, שתי בנות, מדלגות להנהתן, מחובקות עם צעצועים ומחייכות.

עצוב.

הגענו לביתו של פולוצ'אק וצעקנו שיצא ויביא לנו ממתקים ושתייה, אבל הוא לא יצא.

כנראה שנבהל והתחבא מתחת למיטה. במקומו אני הייתי נבהלת.

גם היתה לי שיחה עמוקה עם כמה ערסים:

"תגידי, הדובי למכירה?" שאל אחד מהם, כאשר לא קיבל תשובה התעצבן.

"מה את עילמת?"

"כן" הסתובבתי אליו וחייכתי.

ואז אני והדר המשכנו לדלג כאשר מאחורינו צעקות מרובות כמו "כונפע" וכדומה...

 גם היו ערסים שבכינו לידם וברחנו, הם הסתכלו עלינו כאילו נפלנו מהירח. מצחיק.

וגם היו שני ערסים גדולים מאיתנו בכמה שנים טובות.

הם היו על אופנוע והתחילו איתנו ואז עשיתי להם שלום, הם הסתובבו ונסעו לכיוונינו.

אנחנו כמו שתי נקבות מיוחמות, איבדנו את הראש ורצנו למאחורי הבניין,

מה שהתגלה כלא רעיון טוב, מכיוון שאילו היו נכנסים לשם אחרינו, היו אונסים אותנו עד אין מחר.

באסה לנו, אבל הם לא חכמים במיוחד ככה שפשוט עשו כמה סיבובים ונסעו קיבינימט!

חזרנו לביאליק ועלינו על הגג של מקלט ציבורי ובו כתוב "לא לעלות! העבריין יענש!"

עכשיו אני והדר עבריניות. חה חה!

לקחתי את הצעיף הורדורד שלי וקשרתי אליו את אחת הבובות, ומכיוון שזה ממש מגניב,

אני והדר התחלנו להוריד את הצעיף עם הבובה מעבר הגג ולעשות היפוכים באוויר.

לפני זה גם עשינו את עצמינו מתמזמזות ורבות ושני ערסים קטנים צעקו "לא לריב!"

וגם מחאו כפיים כאשר הבובה התעופפה באוויר.

לפתע! קרה הנורא מכל! הבובה נפלה מהצעיף ונחתה על הכביש הדומם!

הערסים לקחו את הבובה והתחילו לחבק ולהתמזמז איתה ואז זרקו לנו אותה בחזרה.

אחרי כמה זמן נמאס לנו לשבת על הגג וירדנו.

ישבנו ליד המקלט ולבסוף הלכנו הבייתע.

סוף =]

הייתם רוצים...גנבנו כמה דברים מהמקרר שלי ואכלנו על המיטה. ונרדמנו! XD

למחרת אני והדר אכלנו והדר הלכה כאשר הנני התחלתי להתרוצץ בכל הבית, מכיוון שלCD יש יומולדת ושכחתי מזה לגמרי.

לבסוף באתי אליה. :)

היה כיף!

הדרוש וCD טודע על הסופשבוע!

_______________

למה לעזאזל יש לי בבלוג פירסומת של לסביות?

נכנסתי לחדר, היא שוב פה, בוהה. אני אוהבת להיות לבדי בחדרי, אבל היא שונה, היא מפלצת. כשהיא איתי אני לא מרגישה מאוימת יותר, אך גם נזהרת ממנה, אתם יודעים, מפלצות הן ממש לא צפויות.

האור נכבה. לילה. שוב חושך, עכשיו היא מרגישה שייכת. היא בחיים לא יצאה מגבולות מיטתי, לעולם לא ניסתה. טוב לה שם, רק לפעמים הוציאה את רגליה המגושמות כדי למשוך את חפציי אליה. ואז בבוקר, אימי מאשימה אותי בכך שדחפתי בגדים ומחברות מתחת למיטה, היא לא מבינה.

המפלצת ההיא מכירה אותי טוב יותר מכולכם, אף על פי שלעולם לא התעניינה בי, היא יודעת. כשאני מסתובבת מצד לצד, מדליקה את האור, קמה, כותבת על דף מקומט משפט או שתיים, מכבה את האור וחוזרת למיטה, פעמים אחדות מנסה לדבר אל אותה המפלצת. היא מכירה אותי הכי טוב.

לפעמים, בלילה, הדמות השטנית שנכנסה בי מתעוררת שוב, רק בלילה, בשקט, כשאף אחד לא רואה. למדתי לחיות איתה והיא איתי, כן. ככה טוב.

אולם ציידי הרשע אינם חושבים ככה, הם רוצים להרוג את אותו השטן שבי, הם באים בלילות, כאשר הנני ישנה, אין ביכולתי להגן על עצמי...ואז המפלצת שמתחת למיטה מתעוררת, מגנה עליי, בניגוד לרצונה - היא סך הכל צמאה לדם.

מפלצת נמוכה, בעלת רגליים קצרצרות ומרפקים יוצאים מצדדי גופה, כמו לטאה. פרצופה קטן ומתארך באף עם נחירי נחש וגבה מכוסה פרווה שחורה וקשה. עיניה גדולות וחומות, הן התרגלו לחושך. זנבה עבה ונגרר אחריה לכל מקום, הוא בצבע החושך - כהה וקר. כל כך מותאמת למקום מגוריה, המיטה.

צליל מוכר של שעון מעורר. עיני טרם נפקחו, קפצתי ממיטתי והסתכלתי מתחתיה:תיק, כמה בגדים ואבק. כנראה שלצורך קיומה של המפלצת צריך לילה בלתי פוסק.

טודע לרונית שהכינה את השלט היפה הזה!

זהו ספיישל על האנשים-הקטנים-שחיים-בתוך-החול. אני כנראה אצטרך להסביר לכם מי הם, מכיוון שעליהם שמענו רק אני ורונית.

האנשים האלו גרים בתוך החול והם יותר קטנים מהגרגירי חול עצמם, הם ממש תמימים ומצייתים לכל החוקים שהכנסיה נותנת. הכנסיה חיה בתוך ארמונות החול וכשהם נהרסים הם עוברים לאחר. הכנסיה לא ממש תמימה, הם עושים הכל שיהיה לטובתם,הם מודעים לעובדה שאנשיהם תמימים.

כשמישהו מהאזרחים עובר על החוק, דינו מוות. הוא עולה על הדרך הגדולה והולך איתה אל הים ושם מוצא את מותו. בפרטים רונית אולי יותר תדייק. לבלוגה אנא הכנסו מכאן.

הנה היצירות שלי על האנשים האלה:

סערה

"למקלטים!...עכשיו! כנסו למקלטים הקרובים לביתכם" צעק מישהו מבחוץ ובין רגע כולם התחילו להתרוצץ: לקחת מזון, בגדים וכל מה שדרוש לחיי יומיום.

הקול עדיין צעק "מהר!...מהר! תרדו למקלטים! לא להישאר בבתים!".

עכשיו כולנו שם, מתחת לחול. כל כך שקט, אותו השקט שלפני הסערה. עוד מעט הכל ייהרס ושוב נבכה על קורבנות ושוב סערה. ככה זה תמיד, ככה אמא חיה, ככה סבא חי וכל הדורות הקודמים לנו.

כולם מקבלים את זה אחרת: יש כאלה שלא מסוגלים להשלים עם הגורל ובוכים על חייהם האומללים, יש המתפללים אל הלא נודע...ויש כמוני - חיים עם זה, עם אותו הרגש שבו הכל יושמד על ידי הים האכזר.

רעש חזק של התרסקות, לב מחסיר פעימה והרעידות המאיימות האלה...

והנה שוב, ושוב, ושוב. אני תמיד סוגר את עיני כשזה קורה, ככה אני יכול לדמיין את העולם כרצוני. להתעלם מהרעש והרעידות, אולם עכשיו זה ממש חזק, לא כמו בפעמים הקודמות, נאלצתי לפקוח את עיני, מתוך הפחד שמשהו יקרה.

בתת מודה הרעשים נהפכו למשהו רגיל והרעידות כבר לא יוצאות דופן, נרדמתי.

למחרת, כולם יצאו מהמקלטים, חלקם בכו על חבריהם שנלקחו בידי הים וחלקם חיפשו את רכושם. אימי לקחה את ידי והובילה לאותו המקום שעליו היה אמור לעמוד ביתנו. , לא נשאר ממנו דבר.

הסתכלתי אל הים ומלמלתי: "למה? למה את צריך את רכושינו? למה אתה חייב להרוס? לקחת הכל, בלי שום סיבה מוצדקת, בלי לתת משהו בתמורה חוץ מפחד וכאב, לא מספיק לך מאוצרך?" עיני התמלאו דמעות, אך אני לא אבכה, ככה זה צריך להיות. הרי כך חיים האנשים-הקטנים-שבתוך-החול.

ללכת.

כולם שונאים אותו, רוצים שילך מפה, אין אחד שבעדו, אין אחד שלא מסכים עם ההחלטה. זה כבר לא משנה.

הוא הלך על הדרך הגדולה. הצעדים הראשונים היו הכי קשים - חייבים ללכת...והם מסתכלים, אילו רק היו מקללים או צועקים, זה היה יכול להיות הרבה יותר קל, אבל הם לא. ככה הוא מרגיש יותר אשם. אשם על משהו שבכלל לא עשה, הפלילו אותו, איימו עליו...עדיף כבר למות.

הוא צעד צעדים שקטים ולא מיהר לשום מקום. יש לו זמן, אך המבטים האלה, הם ננעצו בתוך גבו כמו סכינים. זה כואב, אבל לא נורא.

הוא התרחק מהם יותר ויותר והם עדיין עמדו שם. בהו, כדי להעניש.

רגליו כאבו, אילו היה אפשר רק לעצור, אבל אסור - הם יראו.

רעש העיר התחלף ברעש התרסקות גלי הים ואנשים נראו כדמויות רחוקות.

הוא כבר לא הרגיש את רגליו, הלך מתוך הרגל, בלי שליטה. הים קרב.

פתאום רצה לברוח, אבל אסור, יש חוקים, אסור לברוח. הוא סובב את ראשו, כמעט אף אחד לא נשאר בתחילת הדרך, לכולם נמאס. רק ארבע דמויות נשארו לעמוד שם. משפחה. הוא לא ראה את פניהם ולא ידע מה עובר בדעתם, אבל הוא שמח, שמח שהם עומדים שם ולא לידו. איישתו החזיקה את ידה של בתו הקטנה והאח הבכור עמד בצד, כן, כמה טוב שהמשפחה ביחד, הוא חייך חיוך עקום והמשיך בדרכו.

החול מתחת לרגליו נהיה רטוב, זה נעים. ככה הים מושך אליו קורבנות, מסדר אותם, שיחשבו שנעים ואז בולע את גופם בתוך פיו הפעור לרווחה.

הוא מתקרב, ליבו פעם במהירות. הנה עוד קצת. הוא הגיע לאן שאף אחד לא מגיע, רק פושעים או חוטאים. הוא ביניהם.

לפתע, ליבו נעצר, נהיה לו כל כך קר, גופו איבד שליטה ולא שירת אותו עוד. הוא נפל בדיוק לפני הים. גל גדול לקח את גופו אליו, מגלגל על החול הרך, משחק בו ואז שוב לוקח. אבל למי זה כבר איכפת...?

יצירותיה המופלאים של רונית:

לחיות בין גרגירים

גרגרי חול עפים לתוך עיניי

רוח נושבת, מלטפת את ידיי

מים עמוקים סוחפים צדפות

מלווים בנשמות טהורות

ארמונות בנויים מבוץ ומים

כי ילדים קטנים משחקים בידיים

חומר דליל, כנסיות מתפרקות

לא נשאר כבר במה לאחוז תקוות

ככה זה לחיות בגרגירים

האנשים שגרים בחול

ככה זה לחשוש מהחיים

ליד הים הכל יכול

חטא ועונש יקבלו כולם

גם לאלה שהרשע לא חדר לידם

חפים מפשע עם הים נסחפים

כשהאשמים ישר לשם נשלחים

מתהלכים על שביל דק וארוך

אנשים קטנים מחייכים ברוך

דוהרים אל הלא נודע

אל הים השואג, אל הים הנורא

ככה זה לחיות בגרגירים

האנשים שגרים בחול

ככה זה לחשוש מהחיים

ליד הים הכל יכול

תפילות

החורף הגיע. בחורף המצב בלתי נסבל.

הים גואש, הים רעב יותר. כאילו שבמשך תקופת הקיץ הוא נרגע, צם, ועכשיו הוא אכזרי.

אנשי כפר החול נמצאים במקלטים כמו כל יומיים.

בחורף הם מוכרחים לבקר שם בתדירות גבוהה.

האנשים ראו שלפעמים הים רגוע, והמון מדענים ניסו לחקור את פשר מצבי הרוח המשתנים של הים,

אך שום דבר לא עזר.

רק שבוע עבר, ורוב הבתים כבר נהרסו. לא רק הבתים, אפילו הכנסיות. גם המון אנשים קטנים נספו,

ולא הייתה מספיק אספקה במקלטים.

הגאולה הגיעה עם איש עיר חול שבא לראות את מצב משפחתו שגרה בכפר.

אתם מבינים, מר סאנד, האיש שבא, נדהם למראות הבתים ההרוסים וכפר החול הכמעט מושמד לגמרי.

הוא סיפר שכן ניתן לשלוט בים, שאפשר להרגיע אותו, לתמיד אפילו. הוא הסביר שכל מה שצריך לעשות הוא להתפלל.

אבל להתפלל למה?

נראה שהתקווה חזרה לעיניהם של תושבי כפר החול, וכבר באותו יום החלו התפילות.

בגלל שהאנשים הקטנים לא ידעו למה להתפלל, חלק התפללו למן אל ששולט במים, חלקם התפללו לפסלים, וחלקם התפללו לאל ששולט בהכל.

הם התפללו כל יום, אפילו פעמיים. ולאחר כחודש מלא בתפילות נראה שהים נרגע.

התושבים הקטנים היו מאושרים, הם שמחו שהכל נגמר סוף סוף. אבל הם לא יצאו מהמקלטים. לא לפני תפילת תודה אחרונה, תפילה שמודה לאותו האל או פסל שכן עזר להם להילחם בים.

לאחר התפילה האחרונה, התושבים פתחו בחגיגות.

הם יצאו אל מחוץ למקלטים, נושמים את אוויר הלילה הקר שלא שאפו כבר המון זמן.

חיוך גדול וטיפשי עטף את פניהם של כל אחד ואחת מאנשי החול.

ראש כפר החול ספר לאחור, ספר לחייה של התחלה חדשה, של חיים שקטים.

10, 9, 8, 7, 6, 5, 4, 3, 2, 1

גל גדול עלה על החוף, רעש ההתרסקות היה אדיר יחסית לחורף הזה.

הגל חזר לים, סוחף יחד איתו את כל אנשי כפר החול, ומשאיר מאחוריו רק סימן גדול של רטיבות על החול היבש.

אני אוהבת להיות במרכז, כאשר מבטכם מופנה אליי, אתם מעריצים אותי, מקנאים בי, מנסים לחקות אותי, האמיצים אפילו שואלים מה הסוד. אני מודעת לגופי - אני רזה. אתם מסתכלים עליי, בחוף הים, בבית ספר, במסעדות וסתם ברחוב, אני אוהבת את זה.

שיקרתי,

אני שונאת כשאתם מסתכלים עליי, אני רועדת כששואלים מהם סודותיי, אני מתביישת להיות במרכז ויותר מכל ללכת למסעדה, לראות, כמה שאתם נהנים. אתם נהנים מאכילה!

כבר מזמן שכחתי איך זה להרגיש ככה, אני מרגישה משהו אחר, אני מרגישה את אותה התחושה,

בה אני מול השירותים הכל כך מוכרים לי, מודעת לעובדה שאני הורגת את גופי ואולי בעצם לא...

אני לא יכולה לעצור, זה בלתי אפשרי, כמו זרם מים חזק שסוחף אותי אחריו אל המפל הגדול.

כמו ללכת על צוק ולדעת שמתישהו הוא יגמר ואז שוב אפול אל תוך האפלה, מקום לא נודע,

רק אני יגיע לשם. אולי עוד אנשים כמוני, הרי יש כאלה, גם הם נופלים ואף אחד לא שומע את זעקותיהם, גם אותי לא ישמעו.

הייתי רוצה לצעוק זאת, אולם אף אחד לא יבין, רק ישפטו אותי, יגידו כמה שאני משוגעת ויטיפו מוסרים חסרי כל ערך עבורי. אני לא אקשיב, לעולם לא אקשיב יותר לאף אחד, את הלקח שלי כבר למדתי - לא להקשיב לאנשים, להיזהר מהם!

הדבר הכי כואב בכל המצב הזה, אליו הגעתי הוא המשפחה שלי. הם לידי ומסביבי, אוהבים, צוחקים ושמחים ואני כבר לא שם. זהוא מרחק דמיוני המתרחש רק בליבי.

אימי קצת חושדת, אך אני מרגיעה אותה...בעודי בוכה מבפנים. אני כבר לא יוצאת לטיולים עם המשפחה, בעיקר לא בקיץ, לים. אני לא יכולה, מכיוון שאם הם יראו את גופי הם יבינו...

וצעקות, בכי, דמעות ועוד צעקות. רק המחשבה על זה גורמת לי להצטמרר מפחד.

חיי נעצרו, אין לי שליטה עליהם,

אין פיתרון, הכל אבוד.

מונולוג שכתבתי בשיעור של"ח, גם רונית כתבה. כנסו אליה ותגידו איזה יפה! זאת תחרות! =]]

ולא, אין לי שום הפרעות אכילה.

כאן....ולריה.......(סופגניה)......רק באתי להגיד לך שאני אוהבת אותךךךך....המוןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן

טוב מה לכתוב לך???

אתם זונות ואת הסרסור שלכם....!!!!!!!!

XD.....XP.........

תיסגדו לה.......או שאני ירה בכם..........בעצם אני יפליץ עליכם....

נ.ב

אני: יותר מידי נקודות!!!1 העיניים שלי!!! אומייגאד! זה שורף!!!1 הצילו!!! חייזרים!

נקודות!!! האאא!!!1 לא, בעצם זו רק ולריה שלי...=\ אזעקת שווא.

כמה שגיאות כתיב, תהרגו אותי וזהו!

אמא שלי החליטה שהיום יהיה ה-יום של קריתת הרגל לשרקנית החביבה שלי.

היא התחילה בהכנת הציוד, אני התחלתי להתלהב במסנג'ר.

הזרקנו ממש קצת הרדמה (0.05) +הרדמה מקומית של השריר.

 זה היה ממש בול!

הניתוח היה מוצלח למדיי.

היה דם וכאלה.

הרגל נקרתה ממש טוב וזה לא נראה מכוער, הבעיה הייתה כשניסינו לחבוש אותה -

התחבושת פשוט ירדה!

לבסוף השארנו את הרגל כמו שהיא (כמובן עם תפירה).

היום היה את "האנטומיה של גריי".

זה כ"F טוב, זה לא שאני אוהבת רפואה (טוב, קצת), אבל זה...אמ...

בואו נגיד שהגריי הזאת גדולה!

אני יודעת שאני יותר מידי בטלויזיה, אבל הסדרה הזאת מעוררת אצלי

תחושות שלא היו שם קודם...כמו למשל הצורך העז להתחיל לסרוג,

או לחילופין, הצורך העז לכתוב.

אני כ"F שונאת את זה שאני כותבת פוסטים חסרי ערך כמו זה!

אני שונאת כשלמטה כתוב שיש לי שש עמודים כל חודש,

אבל אני פשוט לא מסוגלת!

אני חייבת לכתוב משהו, למישהו...

ואני לא יכולה לכתוב את זה לעצמי כי..

טוב! אני מודה!

איכפת לי ממה שאנשים חושבים עליי,

איכפת לי שהם חושבים עליי בכלל!

אני אוהבת כשקוראים את מה שאני כותבת.

ואני יודעת, אני בטוחה שמישהו (או מישהי) קוראים את הפוסטים שלי עד הסוף,

זה נותן לי הרגשה טובה,

כאלו שאמרו לי משהו טוב בסיגנון של

"את בן אדם ממש חשוב לי"

או

"את ממש יפה"

ולחילופין,

כשאומרים משהו רע כמו:

"את צבועה ואני שונא\ת אותך"

או

"את גנבת ופאקצה מפגרת"

וללא רצוני אני חושבת על אותם המילים,

מה שנותן לי הרגשה רעה. מאוד רעה.

אבל הרי בשביל זה נועד בלוג, לא?

בשביל לפרוק את כל מה ששמרת בעצמך.

מה שמזכיר לי,

תופעות מעצבנות,

בהן אנשים פותחים בלוג (זה באופנה עכשיו)

ובלי שום פואנטה מתחילים לכתוב פוסטים חסרי תוכן כמו:

"אני קמתי ואכלתי טוסט, טוב הלכתי לראות טלויזיה. תגיבווו!"

זה לא שיש לי בעיה איתם.

אני אפילו לא מכירה אותם כדי לשפוט או משהו, אבל עדיין...

כאילו על מה אתה רוצה שנגיב? על מה שעשית בחמש הדקות האחרונות?

טוב, נראה לי שהבאתי את דעתי בנושא הזה,

כבר מזמן לא הבאתי דעות. אני יבשה בזמן האחרון.

טוב, אמשיך להתייבש מול עוד פרקי החיים הטובים,

שיהיה לכם לילה טוב.

את השם הזה המציא איש מסכן שבחר את היום הלא נכון להגיע לעזריאלי,

אבל השם אומר כ"F הרבה:) - מפגש ישרא!

כ"F כ"F כ"F טוב!

נמ...את הפוסט הזה אני כותבת בעודי מנסה למצוא עוד מספרי בלוגים שנכתבו על היד שלי.

מהמפגש חזרתי דיי חולה, מאוד חולה...

יש לי דלקת בגרון וחום גבוה.

אבל כל הכאב שאני מרגישה שווה את זה!

הכל התחיל שלשום, כשהדר באה אליי בהפתעה גמורה!

זה ממש נחמד לראות בן אדם שקרוב אליי ושלא ניפגשתי איתו הרבה זמן,

היא באה לישון אצלי. כן...זה היה לילה מלא התמזמזויות ופרקי "החיים הפשוטים"

למחרת בקושי התארגנו וניפגשנו עם כולם, זה ממש מוזר, האמת שבכלל לא רציתי לבוא למפגש,

זאת אומרת לא הייתי מוכנה לזה...כאילו...לא היה לי כוח...

אניוואי ברכבת היה מצחיק בהחלט. התישבנו ליד איש אחד שצייר דברים מוזרים.

הוא מאוד דומה לתומר רוסו (המורה לדרמה).

כשהתחלנו לדבר איתו הופתעתי לגלות שהוא גם מדבר ומתנהג כמו תומר רוסו!

הוא היה חייל...אמר שאנחנו פריקיות.

הצטלמנו איתו, בהזדמנות אני יעלה תמונות.

ונחשו מה?

הוא מכיר את ז=ר=ו=ב=ב=ל=ה!!!!!!!

כן כן, הוא מכיר את הסלב הכי ג'ינג'י בישרא!

ויש לו תמונת פוספורט שלה!!!1 אומייגאד!!! אההה!!!1

נמשיך.

בעזריאלי קפצתי על כל אדם שנראה נחמד וצעקתי "היי! זה אתה מהבלוג!"

ואז היה חיבוק. זה נחמד.

הכרתי שם את נימי, יש לו עיניים יפות!

וגם את דניאל, הוא כזה מאגניב!

וגם את בוריס שהוא כזה...בלונדיני!

וגם את נועה שהיא כזאת..שאין לה בלוג!

וגם את אלכס שהוא כזה...*חיבוק*!

וגם עוד כל מיני אנשים מאגניבים!

והבנתי שאפשר לעשות כסף טוב על כל המפגשים האלה.

בשקל אחד בלבד עשו לי טקס לחיי נצח (לצערי),

מה שטוב פה זה שאם אני מתה אז הם מחזירים את השקל!

מה שמגניב זה שאת הטקס עשו פאנקיסטים!

וואו! לראשונה בחיי דיברתי עם פאנקיסטים!

נחמד לי.

אחר"F הייתה אחת שאם נותנים לה כסף כלשהוא היא מלחינה איזה משפט שתרצה!

כ"F מגניב.

וגם היו עוד כל מיני אטרקציות למיניהן שדרשו כסף רב...

היו גם המון המון, אבל פשוט המון חיבוקים ונישוקים!

הא ובן לימד אותי שלאנשים יש כנפיים, ובגללו אצטרך לשנות את שמו של הבלוג.

טוב, זהו.

תמונות בהמשך.

יהי! אני נוסעת עם רונית, לירון, הדר וולרי.

מסתבר שלמצוא את הדר זה קשה בערך כמו למצוא שקל ברוסיה.

היא לא עונה ל....

וואי! מקריות או שמה? הרגע  היא ענתה לי! XD

אניוואי, מחר הזהרו - אני באה! מואהאהאהא...

אמא שלי והחבר שלה נסעו למידבר (לחפש מיםXD) אז סבתא באה אליי.

ניסיתי להסביר לה לאן אני נוסעת מחר.

-"אני נוסעת לעזריאלי"

סבתא: "עזריאלי? מי זאת עזריאלי? איפה היא גרה בכלל?"

יש לי סבתא רוסיה וחכמה....בדיוק כמוני...נחמד...

בזה אני מסיימת את הפוסט חסר התוכן והמקוריות הזה! ^^

ניפגש מחר!