שקט! חושבים כאן.

זיבולי שכל ברוטב שינאה עצמית, מוגש כמנה עיקרית בצלחת המציאות.

כשמגיעה ילדה חדשה לכיתה, האם תנסי להכיר אותה?
תלוי ברושם שהיא עושה עליי.

האם אי פעם הביכו אותך בפני כל בית הספר?
איך אני שונאת שלא עונים על שאלות מהסוג הזה. והייתי עונה, באמת שכן. אם זה היה בלוג אנונימי. גאד.

האם מורה אי פעם העליב אותך?
כן הרבה פעמים, הרבה מורים. אני נזכרת באביבה ובמבט הנתעב שלה אליי שאומרת לי כמה שאני טיפשה וחסרת תועלת. או המורה מהיסודי שאומרת לי שאני מטומטמת, להמשיך?

קרה לך שנרדמת בשיעור?
כן, כולם עשו את זה. וגם השיעורים כל כך משעממים שאי אפשר להשאר ערה.

יצא לך להעביר פתק פרטי והמורה תפסה אותך והקריאה את הפתק לכל הכיתה?
לא, חברה שלי שישבה לידי אכלה אותו לפני שהוא הגיע למורה. האהא, באד פור יו.

האם קרה שנקרעו לך פעם הכפכפים באמצע יום לימודים והיית צריכה לסתובב כל היום יחפה?
לא, אבל קרה לי משהו יותר טוב. נקרע לי המכנס ולמשך היום הייתי צריכה להסתובב כשהתחתונים שלי נראים לעיני כול.

איבדת פעם ספר לימוד?
כן, ביסודי. מזל שלא הקפידו על החזרת הספרים. אז אני בחוב להם.

האם יצא לך להגיש עבודה ולקבל בה 0 בגלל שלא הבינו את הכתב שלך?
אני עליתי לארץ בכיתה ג'. קיללו אותי בעברית ואני חייכתי. O:

האם שברת פעם כיסא או שולחן?
חחח...לא, אבל הרבה ילדים כן. פעם הייתה לנו ילדה בכיתה ח' שקוראים לה אלינה ובואו נגיד שהיו לה עצמות כבדות. זה היה כמו שואה לכיסאות.

ראית פעם מורה עם "חנות פתוחה" ולא אמרת לה כלום?
לא שאני זוכרת. אבל אני חושבת שברגע הזה חשוב לציין שלדוד רץ יש תחת מיוחד. XP
איזה מפחיד זה אם דוד רץ מחפש את השם שלו בגוגל ויגיע לכאן. דוד רץ, אם אי פעם תמצא את הבלוג הזה תן סימן, שאני אדע מתי לברוח מהארץ.

ולסיום.. האם את אוהבת ללכת לבית ספר?
לא, אני שונאת את ביה"ס ואני תמיד אשנא אותו. יש לי יותר מידי סיבות.
















וור איס מיי פירסון?

פראנויה היא מצב פסיכוטי בו אדם חש שהוא נרדף, אף על פי שאין לכך ביסוס במציאות.

תחושת הרדיפה באה לידי ביטוי בחשדנות יתר. במצבים קיצוניים האדם הפראנואיד עשוי לכלוא את עצמו בחדר אחד למשך שעות ארוכות מתוך חשש שעוקבים אחריו באמצעות מצלמות ואף להרחיק לכת למחשבות של ריגול מהחלל, חשש שחייזרים או סוכנים חשאיים עלולים לחטוף אותו. (ויקיפדיה)

אני פרנואידית. אני חושבת שאנשים עוקבים אחרי, ששמו מצלמות ורמקולים בביתי, שלווינים מצלמים אותי כל פעם שאני יוצאת מהבית. אני בטוחה שהממשלה עוקבת אחרי כולנו. כשאני ישנה, אני מרגישה שמישהו מסתכל עליי מהחלון של החדר, שמישהו מכוון אליי אקדח משם. שהם בכל מקום! יש להם תוכנת ריגול במחשב שלי, והם יודעים כל מה שאני עושה. אולי הם אפילו ימחקו את הפוסט הזה כי הם יודעים שעליתי עליהם. אולי יהרגו אותי.

אני פרנואידית. אני בטוחה שכולם כאן כדי לצחוק עליי, לרכל עליי. שעליי כולם מתלחשים, ושכל פעם שאני לא נמצאת זה מה שכולם עושים. כולם שונאים אותי ורק מחכים להזדמנות לעשות לי משהו ממש רע, בנתיים הם מסתפקים בדברים הקטנים. אני חושבת שבסוף זה כולם יחד נגדי ורק אני נשארת אחת.

זאת הרגשה כל כך רעה ומציקה. ואין לי אף אחד שיכול לעזור לי.

תראו מה עשיתם.

To be, or not to be: that is the question:
Whether 'tis nobler in the mind to suffer
The slings and arrows of outrageous fortune,
Or to take arms against a sea of troubles,
And by opposing end them? To die: to sleep;
No more; and by a sleep to say we end
The heart-ache and the thousand natural shocks
That flesh is heir to, 'tis a consummation
Devoutly to be wish'd. To die, to sleep;
To sleep: perchance to dream: ay, there's the rub;
For in that sleep of death what dreams may come
When we have shuffled off this mortal coil,
Must give us pause: there's the respect
That makes calamity of so long life;
For who would bear the whips and scorns of time,
The oppressor's wrong, the proud man's contumely,
The pangs of despised love, the law's delay,
The insolence of office and the spurns
That patient merit of the unworthy takes,
When he himself might his quietus make
With a bare bodkin? who would fardels bear,
To grunt and sweat under a weary life,
But that the dread of something after death,
The undiscover'd country from whose bourn
No traveller returns, puzzles the will
And makes us rather bear those ills we have
Than fly to others that we know not of?
Thus conscience does make cowards of us all;
And thus the native hue of resolution
Is sicklied o'er with the pale cast of thought,
And enterprises of great pith and moment
With this regard their currents turn awry,
And lose the name of action. - Soft you now!
The fair Ophelia! Nymph, in thy orisons
Be all my sins remember'd.

מצאתי את קטע ואני צריכה לשמור אותו איפשהו (:

אוקיי, זאת תקופה. בטח עוד אחת התקופות "עזבו-אותי-אני-רוצה-להיות-לבד" או תסמונת טרום וסתית או העייפות או האומללות או חוסר המעש בגלל השביתה או...נו, הרמז ברור.

פשוט לפעמים אני רוצה לכתוב, באמת לכתוב. על כל מה שאני מרגישה, על החולשות שלי ועל כל הדברים הכואבים, אבל משהו לא נותן לי. גאווה.

"אם הדף שלפניך ריק, סימן שאתה מתבייש ממנו" זה מסביר הכל, כמעט הכל בבלוג הזה. כמה שזה נשמע קיטשי, ההרגשה הכי טובה בעולם זאת ההרגשה שיש לך "עולם משלך" שהדברים הכי אישיים נשמרים בתוך הראש ויוצרים אותך, את האיש בתוך הקופסא ולא נשפכים משפט אחר משפט במסנג'ר (להגנתי, אף פעם לא עשיתי את זה ואף פעם לא אעשה).

אז אני צריכה זמן, קצת זמן (ארבעה ימים אם זה באמת תלוי במצב הרחם שלי) ואני אחזור לעצמי ואכתוב סיפורים מוזרים ומכוערים ואשתף אתכם בהם עד שתרדמו למוות או מקרה כזה או אחר שארפד בציניות. באמת, זה רק עיניין של זמן.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=481351&blogcode=7939342

ביקורת והפעם תשבחו אותה - היא אוהבת את ד"ר הו!!!

יש לי כל כך הרבה מה לכתוב ולמשהו אני פשוט לא מסוגלת. הפוסט שרציתי לכתוב על הגשם הראשון נכתב במשך שבוע ארוך שבסופו המחשב עשה רסט וטוב שכך.

היום (או יותר נכון אתמול) עלתה תוכנית ריאלטי חדשה לשידורי יס והיא פורצת את כל גבולות הטימטום. אחרי שנשמנו לרווחה כאשר פלייבר פלייב, הראפר המזדקן והמסומם מצא את אהבת חייו בתוכנית ריאלטי משלו, "טעם האהבה" שנמשכה לשתי עונות מאחר ובראשונה אהובתו בחרה בקריירת דוגמנות במקומו (ובצדק) ובשתיהן פלייב שבר את ליבה של ניו יורק, הכלבה מהגהנום והדרמה קווין שהראתה לפלייב ולכל העולם את עכוזה כמתנת פרידה.

ככל הנראה וזה לא היה מספיק לה ולמען האמת גם לנו והיא חוזרת בריאלטי משלה כדי לחפש את הגבר על הסוס הלבן שיתקן את ליבה השבור (למרות שאחרי האחוזה ומליון המצלמות הוא תוקן מעצמו, למרבה הפלא). היא מצטיידת בשיער הודי אמיתי והומו שמכנה את עצמו "צ'אמו" ומוכן לתקוע כל אחד מהגברים באחוזה. כאשר הדלתות נפתחות והגברים מצפים בכליון עיניים לטפאני, צ'אמו יוצא במלוא הסטייל הגיי והבנים כבר מבינים שמשהו כאן לא בסדר, אך זהו, אין דרך חזרה. טפאני מצידה קוראת לאמה, השטן בכבודו ובעצמו והן ביחד בוחרות כינויים ל20 הבנים העומדים בתור. גוונם שונה באופן מפתיע, יש שם את החנון הלבן, הגזען שקרא לה כושית, נער הכנסייה, הומו בהסוואה, הרגשן שבא להתנחם אצל ניו יורק בגלל אובדן של כלבתו הנאמנה, מאפיונר ואפילו שני אחים שאחד מהם מזכיר באופן מטריד את פלייבר פלייב וכצפוי, ניו יורק מוקסמת ואמה מבועתת. כבר מהפרק הראשון מתחילות המריבות והגידופים שאנחנו כל כך אוהבים, כי עם כל הכבוד לדרמות וקומדיות מתוחכמות, לפעמים כל מה שאנחנו רוצים זה הומו, כוסית והמון בנים שמוכנים לעשות בשבילה הכל.

נסיים בציטוט-

צ'אנס: "הוא אמר לי לקחת רתלין! אני צריך לרתלין? אני צריך רתלין?? מה זה רתלין בכלל???"

צפייה מהנה. צ'או (:

מה היא החיה האהובה עלייך?
אין דבר כזה חיה אהובה, כל החיות אהובות עליי באופן שונה, אבל אני מניחה שחיות מחמד לא קוסמות לי כל כך.

האם יש לך חיה בבית?
קורא מדבר (כןכן, אין לכם מושג מה זה XP) ושתי שרקניות.

עד כמה את אוהבת חיות?
מאוד. בהתחשב בכך שאמא שלי וטרינרית...מאוד.

מי יותר חמוד כלב או חתול?
שניהם נחמדים, אבל כלבים יותר מעניינים.

חשבת פעם להיות צמחונית?
הייתי צימחונית עד גיל 12\13

מה דעתך על ניסויים בבעלי חיים?
כל עוד זה למטרה טובה שתעזור לאנושות ולחי.

סדרי את החיות על פי האהבה שלך כלפיהם: פרה, חזיר, כבשה, נמר, סוס.
חחחחחח...מה זה הטימטום הזה??

האם את מאמינה בגלגול נשמות של חיות?
לא XDDDD

כשאומרים לך את המילה "חיה", איזו חיה עולה לך בראש באופן אסוציאטיבי?
סוס אני מניחה 3>

______________________________

אני צריכה שם פרטי חדש. שם קליט, קצר ומגניב. תביאו רעיונות O: